רציתי לשתף אתכן

[mishtal]

רציתי לשתף אתכן

בתחושות הקשות שמלוות אותי מאתמול בערב. הסיפור מתחיל בכך שלפני מספר ימים טל התחילה לסרב להירדם במיטתה. בד"כ אני נותנת לה נשיקה וחיבוק, אומרת לילה טוב וכ'ו והיא נרדמת לבד. לא היו לה מעולם בעיות שינה (לשמחתי). היו תקופות של אי שקט שהתרחשו לרוב סביב צמיחה של שיניים ונראה לי שגם הפעם זה אולי קשור. אבל אף פעם היא לא בכתה בצורה כזו וסירבה לשכב במיטה שלה. כשראיתי שהיא לא מוכנה להשאר במיטה הוצאתי אותה והרדמתי אותה בסלון/במיטה שלנו. היא נרדמה מהר ללא בעיה. הבעיה התחילה איתי. החלטתי שאני לא רוצה שהיא תתרגל להרדם בסלון ושעליי להתעקש איתה על כך. אז אתמול היא בכתה ופשוט נתתי לה לבכות המון זמן, כאילו לראות מי "תשבר" ראשונה. אני ממש מזדעזעת מעצמי עכשיו שהגעתי למקום כזה. והאבסורד הוא, שבמקום להרדים אותה לידי תוך מספר דקות ללא מאבקים, גררתי את המאבק עד כמעט 10 בלילה, כששתינו מותשות ובוכות. הבעיה שלי היא שאני נוטה להצמד לדפוסים קבועים מבלי להתגמש לפעמים וזה נורא ואיום, בעיקר כשמגדלים ילדים. הימים האחרונים המחישו לי עד כמה צריכים להיות קשובים לצרכים המשתנים של הקטנטנים האלה. בעצם כל כך אכזבתי את עצמי בכך שבחרתי לפעול אחרת ולגרום למתוקה שלי תסכול ועצב . כאילו אני מצפה שהכל יפעל כמו תוכנת מחשב ללא סטיות וללא ארועים מיוחדים. וכשקורה משהו חריג אני מיד חושבת על "מה יהיה", "אני לא רוצה להרגיל אותה עכשיו" וכ'ו וכ'ו. במקום לחיות את ההווה, להתמודד איתו ולראות את טל בכל הסיטואציה עם המצוקות שלה והפחדים שלה. אני עדיין בהלם מעצמי ומכך שההורות מוציאה ממני דברים איומים שנמצאים תמיד שם, מעצם היותם טבועים באישיות שלי. סתם, דברים שבאים מהלב...

 

[עירית ל]

מוכר לי

קרה לי כשיונתן היה בערך באותו גיל. אמא שלי, דווקא היא, הגמישה, המופלאה, סיפרה לי איך אנחנו תמיד נרדמנו בעצמנו ושזה בעייתי שילד תמיד נעזר בהורה על מנת להרדם. היו בערך שבועיים (!) שבהם התעקשתי שיונתן ירדם בשכיבה ולא על הידיים כמו שהיה רגיל. לרב זה עבר בשלום - שכבתי לידו, ליטפתי אותו ושרתי לו עד שנרדם. אבל היו כמה פעמים, אולי שלוש, שזה הגיע לבכי ארוך ואני לא "נשברתי". אוי, כמה שנאתי את עצמי. בעיקר בהמשך דרכנו כשהבנתי שהמאבק הזה הוא מאבק מומצא. כלומר, בכלל לא אכפת לי שהוא נרדם עלי, להפך. מעז יצא מתוק - קודם כל גיבשתי לי את המוטו שלי בהורות: גמישות, גמישות ועוד גמישות. שנית, עד היום אני מלווה אותו בהרדמות שלו. הוא כבר מזמן לא נרדם על הידיים, נגמל מזה בעצמו ואנחנו רק שוכבים ביחד במיטה, מדברים ומתחבקים עד לשקיעה נעימה בשינה.

 

[לאה_מ]

אבל היא מוציאה ממך דברים נפלאים!

את הנכונות להודות בטעות, את הנכונות להסתכל במראה, את הנכונות לשנות ולהשתנות, את הרצון ללמוד ולהתפתח... האמהות שלי לימדה אותי דברים על עצמי שלא ידעתי קודם, דברים ששום דבר אחר לא היה מצליח ללמד אותי, ואני אסירת תודה לה על כך. נכון, חלק מהלימוד הזה נקנה ביסורים, אבל אני מאמינה שדוקא הרצון שלנו והנכונות שלנו ללמוד מטעויות, להכיר בבעיות ולנסות לפתור אותן עם עצמנו, הוא שהופך אותנו להורים טובים. קראתי את מה שכתבת ואת מה שעירית כתבה אחריך ומאד הזדהיתי. אני זוכרת את עצמי - גם בעניין ההרדמה - זו כנראה נקודה רגישה - עם עומר, בכורי, מתייסרת בהתלבטויות לגבי כל מיני שיטות שחשבתי שהן "נכונות" אבל הן פשוט לא התאימו לי. לקח לי הרבה זמן לצבור בטחון ולהאמין שהדברים נמצאים בתוכי, להקשיב לרגשות שלי ולקול הפנימי שלי. זה לא פשוט, אבל נשמע שאת בדרך הנכונה

 

[kokopeli]

קודם כל../images/Emo24.gif גדול

כתבת בצורה כל כך כנה, פשוטה וחזקה, ומאוד ריגשת אותי, ובעיקר כי היטבת לתאר תחושות כל כך מוכרות. ואת יודעת מה? - את אמא נהדרת. כי אמא טובה היא רק זו שמודעת למעשיה, שמוכנה להודות בטעויות, ושלומדת מהניסיון. ואני בטוחה גם שההתנסות הזו תשמש לך כלי למידה. ואת יודעת עוד משהו? - אני משוכנעת שגם טל מרגישה שאת אמא נהדרת, ובודאי היום את כבר תהיי יותר קשובה לצרכיה. יחד עם זאת - אני דוגלת בעמדה שאנחנו חייבים, כהורים, להיות גם קשובים לצרכים שלנו לא פחות. כי כדי להיות פנויים לאחרים עלינו להיות פנויים מעצמינו (עד כמה שאפשר). אל תסחבי עליך עכשיו נקיפות מצפון ורגשי אשמה. אחד הדברים הכי יפה שלמדתי מבנותי היא לדעת לשחרר רגשות. היה - חוויתי - הבעתי - למדתי - שחררתי והמשכתי הלאה (לא תמיד זה קל כמו שזה נשמע, אבל לפחות אני מנסה

. הבנות, אגב, עושות את זה נפלא ובשיא הטבעיות). תהיה חזקה הרבה אור

ואהבה

 

[mishtal]

תודה

על התגובות החמות והמחזקות... היום לקחתי את טל מיד למיטה שלנו ומנעתי את כל סאגת הבכי. בכל זאת לקח לה כחצי שעה להרדם. תוך כדי התהליך הרהרתי לעצמי עד כמה זה מתנגש עם הצרכים שלי ומה אני מספיקה בד"כ לעשות בזמן הזה. אבל מצד שני, טל הרוויחה היום אמא רגועה יותר שהחליטה לא להפוך את העניין למאבק ולשתינו זה השתלם אני חושבת.

 

[לאה_מ]

אז אולי תנסי לפתור את הבעיה באספקט

שלך - אני זוכרת שכשאורי היה נרדם בהנקה, בשלב מסויים היה לי מאד קשה עם "בזבוז הזמן" הזה, ומה שעזר לי היה שהשארתי אור קטן דולק וקראתי ספר בזמן שהנקתי אותו. ככה הזמן הפסיק להיות "מבוזבז" והספק הקריאה שלי השתפר פלאים.

 

[לאה_מ]

ועוד משהו -

כשאני קראתי ספר והייתי משוחררת מחוסר הסבלנות והכעס שנובע מהתחושה של בזבוז זמן, אורי נרדם הרבה יותר מהר, משום שלא שידרתי לו את חוסר הסבלנות שלי, ובכך איפשרתי לו להרגע ולהרדם בלי להרגיש שאני חושבת כל הזמן "נו, תרדם כבר...".