ויויאן טאץווד
Member
רציתי להתבכיין
ברגע של שפל גדול רציתי לפתוח פוסט חדש, של להשפריץ רחמים עצמיים. ואז ראיתי שהקדימו אותי, והמילה "ייאוש" כבר נתפסה
אני לא קוראת את ההודעה של פיברומן בשלב זה
כי אני חלשה מדי מכדי להתמודד. אבל אקרא ברגע שאוכל.
היו לו שני סעיפים, של התבייכנות גולמית, אבל גם היה איזה מוסר השכל שרציתי לחלוק עם הפורום. עד שהגעתי למחשב כמובן שאחד כבר שכחתי
.
אבל אני חייבת להגיד שמרגע שנכנסתי לפורום כבר הרגשתי יותר טוב.
אז היום עברתי כמעט את כל הסקלה של התת"כ:
אחרי מאמץ "קוגניטיבי" ממש מטורף אתמול. שום מאמץ פיזי רק מחשבתי, קמתי היום עם "שפעת" ממש קשה וכל הג'ז, כצפוי. הרגשתי רע מאד מאד.
ואז הצלחתי לאפשר לעצמי לנוח כמה שעות, ממש בשכיבה וזה, עם אקמול.
ואז ניסיתי בכל זאת לעשות מה שתוכנן להיום, וציפיתי מעצמי למהדורה מצומצמת ככל האפשר.
איכשהו הצלחתי לעשות, וגם בשל חברה נעימה אפילו להרגיש עם מצב רוח ממש מרומם.
ואז.. עשיתי מאמץ יתר כמובן. וחטפתי אותה, ביג טיים
כצפוי למי שמפר את חוקי "מעטפת הפעילות". כל הקיום שלי כואב כואב. בכל מובן ובכל העומקים.
ואז הבנתי שהרגע המדויק שבו כריתי לעצמי את הבור הזה, היה רגע שבו הרשתי לעצמי "לשכוח", ממש לרגע, את המחלה.
בגלל שהאנשים שנפגשתי איתם לא יודעים שאני חולה על הייתי על מתכונת "המשחק" ואז בטעות גם קניתי את השקר של עצמי.
אז אני מקווה שאזכור את זה להמשך. זה הרגע המסוכן, כשפתאום מרגישים טוב (יחסית) ומדמיינים ש"זה הכל בראש שלנו" ואולי אני מדמיינת את המחלה והיא לא באמת קיימת, או שאם אני מרגישה יותר טוב זה אומר שאולי זה יעבור..., וטראח!
לפנים
אז לא זוכרת את התובנה השנייה שנבעה מתוך הכאב והיאוש והמחשבה שהגעתי לקצה כוח הסבל. אם אזכר אכתוב, אם זה חשוב כמובן..
אבל ברגע שנכנסתי לפורום, עצם זה שיש פה עוד אנשים שמרגישים כמוני, והידיעה שמבינים גם אם לא אסביר את עצמי טוב, וזה שמותר לשפוך ולבכות ולקטר ולבוסס בהרגשה הרעה - כבר הרגשתי יותר טוב, נפשית. הגוף זוועה, מוות. והראש.
אבל נראה לי שמפה אני אתחיל לצאת מהבור וממעגל הטמטום של תפקוד לא מחושב.
אה, אולי זו היתה המחשבה השנייה: שברגעים של האופוריה נזכרתי שוב איזה אבסורד זה שיום חמישי אחה"צ זה הרגע הכי כייפי שלי של השבוע, שם אני מתמלאת כוחות. כי זה תחילת תחילת הסופ"ש. וזה אומר שיש לי יומיים שלמים האפשרות לא לעשות כלום ולהיות "בחופש".
זה אבסורדי כי זה לא שאני עושה משהו אחר בימות השבוע מאשר בסופי שבוע. אבל עצם הידיעה שזה סופ"ש ואני לא חייבת להרגיש אשמה או תסכול מזה שאני לא אמורה לעשות שום דבר, זה מרומם את הנפש מאד.
מוזר... אבל 48 שעות של מנוחה ביי דפינישן, ביומן, עושה את זה.
ובברכת סופ"ש טוב אסיים (כי כבר חצי שעה יום שישי
)
ברגע של שפל גדול רציתי לפתוח פוסט חדש, של להשפריץ רחמים עצמיים. ואז ראיתי שהקדימו אותי, והמילה "ייאוש" כבר נתפסה
אני לא קוראת את ההודעה של פיברומן בשלב זה
היו לו שני סעיפים, של התבייכנות גולמית, אבל גם היה איזה מוסר השכל שרציתי לחלוק עם הפורום. עד שהגעתי למחשב כמובן שאחד כבר שכחתי
אבל אני חייבת להגיד שמרגע שנכנסתי לפורום כבר הרגשתי יותר טוב.
אז היום עברתי כמעט את כל הסקלה של התת"כ:
אחרי מאמץ "קוגניטיבי" ממש מטורף אתמול. שום מאמץ פיזי רק מחשבתי, קמתי היום עם "שפעת" ממש קשה וכל הג'ז, כצפוי. הרגשתי רע מאד מאד.
ואז הצלחתי לאפשר לעצמי לנוח כמה שעות, ממש בשכיבה וזה, עם אקמול.
ואז ניסיתי בכל זאת לעשות מה שתוכנן להיום, וציפיתי מעצמי למהדורה מצומצמת ככל האפשר.
איכשהו הצלחתי לעשות, וגם בשל חברה נעימה אפילו להרגיש עם מצב רוח ממש מרומם.
ואז.. עשיתי מאמץ יתר כמובן. וחטפתי אותה, ביג טיים
כצפוי למי שמפר את חוקי "מעטפת הפעילות". כל הקיום שלי כואב כואב. בכל מובן ובכל העומקים.
ואז הבנתי שהרגע המדויק שבו כריתי לעצמי את הבור הזה, היה רגע שבו הרשתי לעצמי "לשכוח", ממש לרגע, את המחלה.
בגלל שהאנשים שנפגשתי איתם לא יודעים שאני חולה על הייתי על מתכונת "המשחק" ואז בטעות גם קניתי את השקר של עצמי.
אז אני מקווה שאזכור את זה להמשך. זה הרגע המסוכן, כשפתאום מרגישים טוב (יחסית) ומדמיינים ש"זה הכל בראש שלנו" ואולי אני מדמיינת את המחלה והיא לא באמת קיימת, או שאם אני מרגישה יותר טוב זה אומר שאולי זה יעבור..., וטראח!
לפנים
אז לא זוכרת את התובנה השנייה שנבעה מתוך הכאב והיאוש והמחשבה שהגעתי לקצה כוח הסבל. אם אזכר אכתוב, אם זה חשוב כמובן..
אבל ברגע שנכנסתי לפורום, עצם זה שיש פה עוד אנשים שמרגישים כמוני, והידיעה שמבינים גם אם לא אסביר את עצמי טוב, וזה שמותר לשפוך ולבכות ולקטר ולבוסס בהרגשה הרעה - כבר הרגשתי יותר טוב, נפשית. הגוף זוועה, מוות. והראש.
אבל נראה לי שמפה אני אתחיל לצאת מהבור וממעגל הטמטום של תפקוד לא מחושב.
אה, אולי זו היתה המחשבה השנייה: שברגעים של האופוריה נזכרתי שוב איזה אבסורד זה שיום חמישי אחה"צ זה הרגע הכי כייפי שלי של השבוע, שם אני מתמלאת כוחות. כי זה תחילת תחילת הסופ"ש. וזה אומר שיש לי יומיים שלמים האפשרות לא לעשות כלום ולהיות "בחופש".
זה אבסורדי כי זה לא שאני עושה משהו אחר בימות השבוע מאשר בסופי שבוע. אבל עצם הידיעה שזה סופ"ש ואני לא חייבת להרגיש אשמה או תסכול מזה שאני לא אמורה לעשות שום דבר, זה מרומם את הנפש מאד.
מוזר... אבל 48 שעות של מנוחה ביי דפינישן, ביומן, עושה את זה.
ובברכת סופ"ש טוב אסיים (כי כבר חצי שעה יום שישי
