רסיסים של אושר
New member
רציתי להגיד לך...
"הוא אוהב אותה והיא אותו זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן להיות לבד אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין בו פרחים, וכינורות דביקים שמנגנים זה לא רומן זו סתם בדידות אל תהיי מוזאגת זה לא עובד זה לא פשוט מן הסתם מהכאב הזה לא נמות אך גם לא נחיה בשקט זה לא רומן זה סתם... " ========================================= לפעמים אני מרגישה שכתבו את השיר הזה עלי. אני רוצה לאמר לך שכך בדיוק אני מרגישה. אני אוהבת אותך אתה אוהב אותי וזה נחמד. באמת שזה נחמד. אבל אני לא רוצה נחמד ! אני רוצה מסעיר ומרגש. מדליק ומטרף. רוצה להרגיש את הלב שלי פועם במהירות שיא מהתרגשות. אני רוצה ורוצה אבל אין. ואולי כינורות דביקים שמנגנים הם קיטשיים אבל אני רוצה לשמוע אותם. רוצה לראות אותך ולהרגיש אותך וברקע לשמוע את אותם הכינורות הדביקים הללו. כמו שהיינו פעם לפני כל כך הרבה שנים. אז תגיד לי אתה. מה שווה סיפור האהבה הזה? האם בכלל אנחנו יכולים לקרוא למערכת היחסים שלנו סיפור אהבה? אולי מה שיש ביננו זו סתם נוחות שהתרגלנו אליה שנינו? הרי למעשה אני אפילו לא זוכרת את החיים שלי קודם אלייך. מה שיש ביננו זה לא סיפור אהבה. לפעמים זו ממש בדידות. כך אני מרגישה. לבד. ואתה יודע מה? אני רוצה להיות לבד. אבל לא לבד בשניים. לבד לבד.... אולי לבד יהיה לי טוב יותר. ואולי לבד אני אשמע את אותם הכינורות הדביקים שמנגנים. ואולי לבד יהיו לי גם פרחים. כי היום אין לי פרחים.... יש לי קוצים. לפעמים יש לי ניצנים אבל הם אף פעם לא פורחים לפרחים. ואני רוצה פרחים ! אבל בשביל אולי צריך להסתכן. בשביל אולי צריך לאסוף את כל השברים, להתרומם, להסתכל קדימה ולקחת את הסיכוי או שמא הסיכון. פשוט להעז. ואני לא מסוגלת להעז. אני מפחדת. אתה יודע שאני מפחדת ואני חוששת שאתה מנצל את זה. מהכאב הזה אני לא אמות אבל אתה יודע היטב שאני גם לא חיה בשקט. מה שיש ביננו זה לא רומן אהבה זו סתם אהבה. האם אפשר לקרוא לאהבה סתם ? אני אני מתבלת לי את החיים ברסיסים קטנים של אושר יקירי. רסיסים שאתה אינך מכיר ואינך מבין. אך הם אלו שנותנים לי את הכח להמשיך ולא למות מן הכאב הזה. אלא פשוט לנסות ולחיות בשקט. ולפעמים יקירי השד הקטן שבתוכי מתעורר ודורש בתוקף את הכינורות הדביקים ואת הפרחים והמלאך הלבן מתנגד לו. אך זה לא עוזר. השד הקטן מנצח תמיד. כי אני יקירי, להבדיל ממך, רוצה לחיות.
"הוא אוהב אותה והיא אותו זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן להיות לבד אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין בו פרחים, וכינורות דביקים שמנגנים זה לא רומן זו סתם בדידות אל תהיי מוזאגת זה לא עובד זה לא פשוט מן הסתם מהכאב הזה לא נמות אך גם לא נחיה בשקט זה לא רומן זה סתם... " ========================================= לפעמים אני מרגישה שכתבו את השיר הזה עלי. אני רוצה לאמר לך שכך בדיוק אני מרגישה. אני אוהבת אותך אתה אוהב אותי וזה נחמד. באמת שזה נחמד. אבל אני לא רוצה נחמד ! אני רוצה מסעיר ומרגש. מדליק ומטרף. רוצה להרגיש את הלב שלי פועם במהירות שיא מהתרגשות. אני רוצה ורוצה אבל אין. ואולי כינורות דביקים שמנגנים הם קיטשיים אבל אני רוצה לשמוע אותם. רוצה לראות אותך ולהרגיש אותך וברקע לשמוע את אותם הכינורות הדביקים הללו. כמו שהיינו פעם לפני כל כך הרבה שנים. אז תגיד לי אתה. מה שווה סיפור האהבה הזה? האם בכלל אנחנו יכולים לקרוא למערכת היחסים שלנו סיפור אהבה? אולי מה שיש ביננו זו סתם נוחות שהתרגלנו אליה שנינו? הרי למעשה אני אפילו לא זוכרת את החיים שלי קודם אלייך. מה שיש ביננו זה לא סיפור אהבה. לפעמים זו ממש בדידות. כך אני מרגישה. לבד. ואתה יודע מה? אני רוצה להיות לבד. אבל לא לבד בשניים. לבד לבד.... אולי לבד יהיה לי טוב יותר. ואולי לבד אני אשמע את אותם הכינורות הדביקים שמנגנים. ואולי לבד יהיו לי גם פרחים. כי היום אין לי פרחים.... יש לי קוצים. לפעמים יש לי ניצנים אבל הם אף פעם לא פורחים לפרחים. ואני רוצה פרחים ! אבל בשביל אולי צריך להסתכן. בשביל אולי צריך לאסוף את כל השברים, להתרומם, להסתכל קדימה ולקחת את הסיכוי או שמא הסיכון. פשוט להעז. ואני לא מסוגלת להעז. אני מפחדת. אתה יודע שאני מפחדת ואני חוששת שאתה מנצל את זה. מהכאב הזה אני לא אמות אבל אתה יודע היטב שאני גם לא חיה בשקט. מה שיש ביננו זה לא רומן אהבה זו סתם אהבה. האם אפשר לקרוא לאהבה סתם ? אני אני מתבלת לי את החיים ברסיסים קטנים של אושר יקירי. רסיסים שאתה אינך מכיר ואינך מבין. אך הם אלו שנותנים לי את הכח להמשיך ולא למות מן הכאב הזה. אלא פשוט לנסות ולחיות בשקט. ולפעמים יקירי השד הקטן שבתוכי מתעורר ודורש בתוקף את הכינורות הדביקים ואת הפרחים והמלאך הלבן מתנגד לו. אך זה לא עוזר. השד הקטן מנצח תמיד. כי אני יקירי, להבדיל ממך, רוצה לחיות.
