רציתי לדעת...
אם רק אני מרגישה כך או שזה משהו שמשותף לעוד בנות. כשאימי נפטרה הייתי בת 20, רק סיימתי צבא ועוד לא ממש ידעתי מה אני רוצה מעצמי בחיים. למרות שכל העולם חשב שאני אבחר בסוג לימודים מסויים ובמקצוע שחשבו שיתאים לי (מחשבים, הנדסה, כסף...), החלטתי בסוף, אחרי התלבטויות קשות, לבחור בחיים קצת אחרים (מדעי הרוח - דברים שאני נהנית מהם באמת...). אני יודעת שאולי אימי לא הייתה מכירה אותי היום, חמש שנים אחרי, ולא מאמינה שעשיתי דברים אחרת, וזה שובר אותי. אני יודעת שאם היא הייתה בחיים אולי ממש לא הייתה מרוצה מהבחירה שלי, ואני מקווה שלפחות הייתה שמחה שאני אוהבת את מה שאני עושה. אבל לא עובר כמעט יום שבו אני לא מרגישה שאיכזבתי אותה, ושאם הייתה בחיים הייתה רואה בי כישלון או לפחות אכזבה.
אם רק אני מרגישה כך או שזה משהו שמשותף לעוד בנות. כשאימי נפטרה הייתי בת 20, רק סיימתי צבא ועוד לא ממש ידעתי מה אני רוצה מעצמי בחיים. למרות שכל העולם חשב שאני אבחר בסוג לימודים מסויים ובמקצוע שחשבו שיתאים לי (מחשבים, הנדסה, כסף...), החלטתי בסוף, אחרי התלבטויות קשות, לבחור בחיים קצת אחרים (מדעי הרוח - דברים שאני נהנית מהם באמת...). אני יודעת שאולי אימי לא הייתה מכירה אותי היום, חמש שנים אחרי, ולא מאמינה שעשיתי דברים אחרת, וזה שובר אותי. אני יודעת שאם היא הייתה בחיים אולי ממש לא הייתה מרוצה מהבחירה שלי, ואני מקווה שלפחות הייתה שמחה שאני אוהבת את מה שאני עושה. אבל לא עובר כמעט יום שבו אני לא מרגישה שאיכזבתי אותה, ושאם הייתה בחיים הייתה רואה בי כישלון או לפחות אכזבה.