אפרתוש המקורית
New member
רציני מידיי...
שלום חלק מכם אולי מכירים אותי ולמי שלא, קוראים לי אפרת ואני בת 17. למה אני כותבת פה ? כי אין לי למי ללכת, אני לא רוצה את כל השאלות שישאלו אותי אחר כך אם אני אספר. בקיצור בשלושה חודשים האחרונים החיים שלי קורסים ואני מרגישה שאני לא יעמוד בזה יותר אם אני לא אוציא. גילו אצל אבא שלי סרטן בלבלב ( או לפחות חשבו ככה) ומפה הדברים רק הלכו ונהיו גרועים.למי שלא יודע מסרטן בלבלב לא יוצאים, ואני באמת האמנתי שאבא שלי הולך למות. נכנסתי לדיכאון, לא רציתי לדבר עם אף אחד, וכל מה שניסיתי לעשות זה להתרחק ממנו כמה שיותר, לא לדבר איתו, להשתדל לא לפגוש אותו, רציתי למות שהוא חיבק אותי חשבתי שאני הולכת להתפוצץ כי ידעתי מה יהיה בסוף! פשוט ידעתי! עברו עליי חודשים לא קלים הפסקתי לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לדבר עם חברות שלי, רק רציתי להיות לבד שכולם יניחו לי בשקט דברים שעדיין משפעים עליי היום. בסוף ניתחו אותו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו אותו יום זה שתוך כמה שעות אני אדע אם הוא יחיה או שאני באמת יאבד אותו. לשמחת כולם הניתוח הצליח ובסוף הם הבינו שאין לו סרטן אלה סתם גידול שומני, באותו יום הגעתי לבית חולים מוצפת בכל כך הרבה רגשות שלא הוצאתי והצפתי להם את המסדרון מרוב בכי, כל מה שלא הוצאתי במשך שלושה חודשים יצא לי אותו יום. אם זה לא מספיק..ישבתי עם חברה שלי בעיר ועם עוד שני בחורים שפגשנו, אמרתי להם שאני הולכת לקנות מסטיק והוא הציע לבוא איתי, ממש לא הייתה לי בעיה עם זה. בדרך הוא החליט "להראות" לי משהו, הוא דחף אותי לבניין וניסה לאנוס אותי,בשלב כלשהו שכבר קלטתי מה הוא רוצה דחפתי אותו וברחתי,זה קרה פעמיים!!! פעמיים!!! שתבינו אני לא בחורה שהולכת כמו הפרחות עם בגדים חשופים וכאלה. זה גרם לי לא להאמין באנשים יותר, להיות קרה, אדישה, מאד עצבנית ליד אנשים שאני שאני לבד. אני לא מסוג האנשים שיכולים לבוא ולספר על זה, אני לא מוציאה שום דבר החוצה ומתברר שזה רק מתפוצץ לי בפנים אחר כך. למה אני יכולה להגיד לאנשים שזה רק משברון ושהם יצאו מזה,למה אני לא רואה את הסוף של המשבר שלי??? ואיך אני יוצאת ממנו. למה אני יכולה להרים את החברות שלי מהרצפה פעם אחרי פעם ואף אחד לא יכול להרים אותי? טוף..אני חושבת שהוצאתי הכל, סליחה עם שעממתי מישהו כי ככה זה ניראה.
שלום חלק מכם אולי מכירים אותי ולמי שלא, קוראים לי אפרת ואני בת 17. למה אני כותבת פה ? כי אין לי למי ללכת, אני לא רוצה את כל השאלות שישאלו אותי אחר כך אם אני אספר. בקיצור בשלושה חודשים האחרונים החיים שלי קורסים ואני מרגישה שאני לא יעמוד בזה יותר אם אני לא אוציא. גילו אצל אבא שלי סרטן בלבלב ( או לפחות חשבו ככה) ומפה הדברים רק הלכו ונהיו גרועים.למי שלא יודע מסרטן בלבלב לא יוצאים, ואני באמת האמנתי שאבא שלי הולך למות. נכנסתי לדיכאון, לא רציתי לדבר עם אף אחד, וכל מה שניסיתי לעשות זה להתרחק ממנו כמה שיותר, לא לדבר איתו, להשתדל לא לפגוש אותו, רציתי למות שהוא חיבק אותי חשבתי שאני הולכת להתפוצץ כי ידעתי מה יהיה בסוף! פשוט ידעתי! עברו עליי חודשים לא קלים הפסקתי לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לדבר עם חברות שלי, רק רציתי להיות לבד שכולם יניחו לי בשקט דברים שעדיין משפעים עליי היום. בסוף ניתחו אותו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו אותו יום זה שתוך כמה שעות אני אדע אם הוא יחיה או שאני באמת יאבד אותו. לשמחת כולם הניתוח הצליח ובסוף הם הבינו שאין לו סרטן אלה סתם גידול שומני, באותו יום הגעתי לבית חולים מוצפת בכל כך הרבה רגשות שלא הוצאתי והצפתי להם את המסדרון מרוב בכי, כל מה שלא הוצאתי במשך שלושה חודשים יצא לי אותו יום. אם זה לא מספיק..ישבתי עם חברה שלי בעיר ועם עוד שני בחורים שפגשנו, אמרתי להם שאני הולכת לקנות מסטיק והוא הציע לבוא איתי, ממש לא הייתה לי בעיה עם זה. בדרך הוא החליט "להראות" לי משהו, הוא דחף אותי לבניין וניסה לאנוס אותי,בשלב כלשהו שכבר קלטתי מה הוא רוצה דחפתי אותו וברחתי,זה קרה פעמיים!!! פעמיים!!! שתבינו אני לא בחורה שהולכת כמו הפרחות עם בגדים חשופים וכאלה. זה גרם לי לא להאמין באנשים יותר, להיות קרה, אדישה, מאד עצבנית ליד אנשים שאני שאני לבד. אני לא מסוג האנשים שיכולים לבוא ולספר על זה, אני לא מוציאה שום דבר החוצה ומתברר שזה רק מתפוצץ לי בפנים אחר כך. למה אני יכולה להגיד לאנשים שזה רק משברון ושהם יצאו מזה,למה אני לא רואה את הסוף של המשבר שלי??? ואיך אני יוצאת ממנו. למה אני יכולה להרים את החברות שלי מהרצפה פעם אחרי פעם ואף אחד לא יכול להרים אותי? טוף..אני חושבת שהוצאתי הכל, סליחה עם שעממתי מישהו כי ככה זה ניראה.
