לגבי התאבדויות,
לפי טענות צה"ל לפחות, השיעור דומה בכל צבאות העולם. יש בכך אלמנט של נגישות לנשק אבל גם ביטוי לתחושה שנוצרת פעמים רבות כתוצאה מן השירות - שביזות, בידוד חברתי, תחושה של אורח חיים כפוי, וכן הלאה. מובן שהתנאים היו טבועים באותם חיילים עוד קודם לכן (אתה צודק - מרבית ההתאבדויות מתרחשות בחצי השנה הראשונה לשירות), אך ההווי הצבאי רק מגביר את הניכור וגורמי הנפש הצה"ליים אמנם השתפרו לאורך השנים אבל עדיין לא הגיעו לכדי רמה שמספיקה למנוע מ-40 חיילים להתאבד בכל שנה (שזה נתון מדהים בפני עצמו - יותר גבוה מחיילים שנהרגו במהלך פעילות מבצעית ותאונות דרכים גם יחד). בכל אופן אני סבור גם בשל ההתאבדויות וגם בשל מקרי האלימות במשפחה או מקרים כמו זה של נתן עדן זאדה כי זה מלמד על כך כי אולי מדיניות חלוקת הנשק בצה"ל היא פזיזה מדי. אפשר להתווכח האם יש להיות בררניים יותר בחלוקה או אף להפסיק את גיוס החובה ולקצץ בתקנים (הנושא היה בדיון בפורום לפני כחודש), אבל אנחנו הרי יוצאים מנקודת הנחה שהתקנים של חיילים נושאי נשק יהיה גבוה בהרבה כל עוד המצב הביטחוני נשאר כמות שהוא מאשר במצב של יחסי שלום. חשוב לציין - לא רק הנגישות לנשק מביאה לסיכון כי אם גם החשיפה היומיומית לאלימות. אין זה אומר שפעילויות צה"ליות המחייבות אלימות בהכרח אינן לגיטימיות, אך ההשלכות הנפשיות עשויות להיות קשות. דוגמאות עבר כמו מאיר הר ציון, כושי רימון או דניאל עוקב מדגימות זאת.