רפת בקיבוץ
- פותח הנושא Neta558
- פורסם בתאריך
The Ancient Mariner
New member
מנסה לשחזר רשמים מלפני שנתיים...
סופ"ש בקיבוץ של מאור. חגגנו למאור יום-הולדת, אחרי שבילינו בכיף כל הלילה יצאנו בבוקר-צהריים לטיול בקיבוץ. הנוכחות הגדולה של פעילי זב"ח, שרובם ככולם מעולם לא ראו משקים הכריעה את הכף לקראת ללכת לבקר במדגרה ובמחלבה שיש בקיבוץ. התחלנו במדגרה. היא הייתה סגורה. המשכנו למחלבה, האזור היה מלוכלך וחלקנו שהלכנו יחפים היינו צריכים לדלג מעל אזורי הבוץ (צואה אולי?). הסתכלנו על אזור המחלבה. מי שלא בקיא במה עבר על הפרות עד שהגיעו לכאן מצטיירת לו תמונה יחסית פסטורלית. חבר שהיה איתנו שאינו פעיל זב"ח, ציין כי זה לא ניראה לו כל כך נורא. ברור שזה לא ניראה כל כך נורא - המספרים הצרובים ניראים כאילו צוירו בגיר, אבל היום בראש רצות לי התמונות צריבה ששודרו בכלבוטק. מכונת החליבה נראית כמו מושיע גדול כאשר רואים את העטינים הנפוחים, אבל אנחנו מודעים לדלקות עטינים שנגרמות לפרות. המשקל הרב של העטינים הנפוחים שמקשה על ההליכה. הכליאה, הצפיפות, הרצפת בטון המלוכלכת. ואולי בכלל מדובר בפרות מהזנים שעצם קיומם בארץ גורם להם סבל כי הן רגילות למזג אוויר קריר הרבה יותר? מצלמים כמה תמונות. כמה נוח לנו להיות חופשיים בחוץ ולחשוב על מה הזוית הטובה ביותר לצלם. הפרות הסתכלו עלינו במבט קשה לפיענוח. פוחדות? משתוקקות למגע? לא ברור. אני חושב שליטפנו אותן, הן נהנו מהמגע. אולי לא? הן לא כל כך יכלו להימנע ממנו, כלואות בין לוחות הברזל שהיוו את המעבר בין החליבה לבין המנוחה, לא יכולות להירתע מהמגע הקטן, הטוב, החמים שניסינו לתת להן. הלכנו. רק כדי להיתקל בסבל הגדול ביותר שהתעשייה הזו מייצרת. להיתקל בתוצר הלוואי של התעשייה - העגלים. היו עשרה כלובים. אולי יותר. שני כלובים מלאים, מילולית מלאים, כי העגלים שהיו בתוכם היו בגודל של הכלוב פחות או יותר. למעשה רק היום כשראיתי את התמונות נזכרתי שהיו שניים. כנראה היה לי נוח להעלים אחד. כי כל מה שזכרתי זה עגל אחד, קטן, מסכן, צמא למגע. לא בן יותר מחודש. מעניין עם הוא עדיין מתגעגע לאימא שלו. היא כנראה שם. 5 מטרים מאיפה שהוא כלוא, עומדת אימא שלו, מנסה להחזיק את המשקל, חולבים ממנה את החלב שהוא היה אמור לשתות. כלוב ברזל מקיף אותו. היום אני יודע שזה סימן לכך שלא מדובר בעגל "רך". אלא פשוט "תוצר לוואי" של תעשיית החלב. ליטפתי את אחד מהעגלים. הוא ליקק לי את האצבע, מתחנן לעוד מגע. נטע, עידן, מאור, עמרי, סתיו ועוד עשו את אותו דבר. נתתי עצה לנטע איך לצלם את הכליאה. הכלובים לא היו נעולים. עידן פתח אחד מהם. תגובה אינסטנקטיבית שלי ושל האחרים אמרה לו לסגור בחזרה את הכלוב. "יענישו את מאור" - זו המחשבה הראשונה שרצה לי בראש. אבל מה כבר הענישה הזאת שווה למה שעובר על העגל הזה. הוא ניסה ללקק את עצמו, אבל לא הצליח להסתובב. המחשבה לשחרר אותו עברה שוב. המחשבה, שהיום אני יודע שהיא שגויה, שהוא עגל חלב, גרמה לי להסיק שגם אם נשחרר אותו הוא לא יצליח ממש לשרוד. הוא לא יצליח ללכת. הרצפה מתחת לכלוב מלאה בצואה, שילשול ליתר דיוק. גם הרצפה של הכלוב עצמו, מה שלא נפל בין החריצים, מלוכלכת. חלילה שמישהו ינקה את הכלוב. היום אולי הייתי משחרר אותו. מה זה היה משיג? שום דבר. במקרה הטוב זה היה נותן לו כמה שעות של חופש. אולי לא? אולי העובדה שהוא שוחרר הייתה גורמת לכך שהיו חסים עליו? אין לדעת. אם זה היה בן-אדם לא היינו חושבים פעמיים. מתקשרים למשטרה. משחררים בעצמנו. אבל מי שאינו נמנה על המין הביולוגי הומו ספיאנס לא זכאי לרווחה בסיסית בחברה שלנו. אחרי שצילמנו עוד כמה תמונות. אחרי שחלקנו הזלנו דמעה. אחרי שנתנו לו עוד כמה ליטופים אחרונים - הלכנו. אנחנו חזרנו לעיסוקנו. שעה, שעתיים אחר-כך כבר חזרנו לעשות למאור שמח. שיחקנו, צחקנו. והעגלים? נשארו כלואים. לא מסוגלים ללקק את עצמם. שרויים בתוך הצואה שלהם. מתרפקים על הזיכרון של המגע האוהב האחרון שהם קיבלו. זה כבר לא המגע של האימהות שלהם שבכו כשנחטפו מהן והיום נמצאות ממש מטרים ספורים מהם. זה המגע של כמה בני-אדם, אותו מין ביולוגי שאחראי על הכליאה שלהם, שעברו, ליטפו אותם, ריחמו עליהם, בכו איתם - אבל אחר-כך המשיכו בדרכם. חופשיים. כמו שהעגלים האלו לעולם לא יהיו. מלבד שני כלובים האחרים היו ריקים. לא כי לא היה במה למלא אותם. פשוט כי העגלים שמילאו את הכלובים האחרים כבר זכו לכמה רגעי החופש שלהם. אותם רגעי חסד בדרך למשאית. אותם רגעי חסד בדרך לסכין השוחטים. ומה בנוגע לעגלים שלנו? אני משער שגם הכלובים שלהם היו ריקים שבוע, שבועיים, אולי אפילו מספר ימים אחר-כך. ריקים מאותה סיבה. ואנחנו הלכנו לשחק. ואנחנו לא שיחררנו אותם.
סופ"ש בקיבוץ של מאור. חגגנו למאור יום-הולדת, אחרי שבילינו בכיף כל הלילה יצאנו בבוקר-צהריים לטיול בקיבוץ. הנוכחות הגדולה של פעילי זב"ח, שרובם ככולם מעולם לא ראו משקים הכריעה את הכף לקראת ללכת לבקר במדגרה ובמחלבה שיש בקיבוץ. התחלנו במדגרה. היא הייתה סגורה. המשכנו למחלבה, האזור היה מלוכלך וחלקנו שהלכנו יחפים היינו צריכים לדלג מעל אזורי הבוץ (צואה אולי?). הסתכלנו על אזור המחלבה. מי שלא בקיא במה עבר על הפרות עד שהגיעו לכאן מצטיירת לו תמונה יחסית פסטורלית. חבר שהיה איתנו שאינו פעיל זב"ח, ציין כי זה לא ניראה לו כל כך נורא. ברור שזה לא ניראה כל כך נורא - המספרים הצרובים ניראים כאילו צוירו בגיר, אבל היום בראש רצות לי התמונות צריבה ששודרו בכלבוטק. מכונת החליבה נראית כמו מושיע גדול כאשר רואים את העטינים הנפוחים, אבל אנחנו מודעים לדלקות עטינים שנגרמות לפרות. המשקל הרב של העטינים הנפוחים שמקשה על ההליכה. הכליאה, הצפיפות, הרצפת בטון המלוכלכת. ואולי בכלל מדובר בפרות מהזנים שעצם קיומם בארץ גורם להם סבל כי הן רגילות למזג אוויר קריר הרבה יותר? מצלמים כמה תמונות. כמה נוח לנו להיות חופשיים בחוץ ולחשוב על מה הזוית הטובה ביותר לצלם. הפרות הסתכלו עלינו במבט קשה לפיענוח. פוחדות? משתוקקות למגע? לא ברור. אני חושב שליטפנו אותן, הן נהנו מהמגע. אולי לא? הן לא כל כך יכלו להימנע ממנו, כלואות בין לוחות הברזל שהיוו את המעבר בין החליבה לבין המנוחה, לא יכולות להירתע מהמגע הקטן, הטוב, החמים שניסינו לתת להן. הלכנו. רק כדי להיתקל בסבל הגדול ביותר שהתעשייה הזו מייצרת. להיתקל בתוצר הלוואי של התעשייה - העגלים. היו עשרה כלובים. אולי יותר. שני כלובים מלאים, מילולית מלאים, כי העגלים שהיו בתוכם היו בגודל של הכלוב פחות או יותר. למעשה רק היום כשראיתי את התמונות נזכרתי שהיו שניים. כנראה היה לי נוח להעלים אחד. כי כל מה שזכרתי זה עגל אחד, קטן, מסכן, צמא למגע. לא בן יותר מחודש. מעניין עם הוא עדיין מתגעגע לאימא שלו. היא כנראה שם. 5 מטרים מאיפה שהוא כלוא, עומדת אימא שלו, מנסה להחזיק את המשקל, חולבים ממנה את החלב שהוא היה אמור לשתות. כלוב ברזל מקיף אותו. היום אני יודע שזה סימן לכך שלא מדובר בעגל "רך". אלא פשוט "תוצר לוואי" של תעשיית החלב. ליטפתי את אחד מהעגלים. הוא ליקק לי את האצבע, מתחנן לעוד מגע. נטע, עידן, מאור, עמרי, סתיו ועוד עשו את אותו דבר. נתתי עצה לנטע איך לצלם את הכליאה. הכלובים לא היו נעולים. עידן פתח אחד מהם. תגובה אינסטנקטיבית שלי ושל האחרים אמרה לו לסגור בחזרה את הכלוב. "יענישו את מאור" - זו המחשבה הראשונה שרצה לי בראש. אבל מה כבר הענישה הזאת שווה למה שעובר על העגל הזה. הוא ניסה ללקק את עצמו, אבל לא הצליח להסתובב. המחשבה לשחרר אותו עברה שוב. המחשבה, שהיום אני יודע שהיא שגויה, שהוא עגל חלב, גרמה לי להסיק שגם אם נשחרר אותו הוא לא יצליח ממש לשרוד. הוא לא יצליח ללכת. הרצפה מתחת לכלוב מלאה בצואה, שילשול ליתר דיוק. גם הרצפה של הכלוב עצמו, מה שלא נפל בין החריצים, מלוכלכת. חלילה שמישהו ינקה את הכלוב. היום אולי הייתי משחרר אותו. מה זה היה משיג? שום דבר. במקרה הטוב זה היה נותן לו כמה שעות של חופש. אולי לא? אולי העובדה שהוא שוחרר הייתה גורמת לכך שהיו חסים עליו? אין לדעת. אם זה היה בן-אדם לא היינו חושבים פעמיים. מתקשרים למשטרה. משחררים בעצמנו. אבל מי שאינו נמנה על המין הביולוגי הומו ספיאנס לא זכאי לרווחה בסיסית בחברה שלנו. אחרי שצילמנו עוד כמה תמונות. אחרי שחלקנו הזלנו דמעה. אחרי שנתנו לו עוד כמה ליטופים אחרונים - הלכנו. אנחנו חזרנו לעיסוקנו. שעה, שעתיים אחר-כך כבר חזרנו לעשות למאור שמח. שיחקנו, צחקנו. והעגלים? נשארו כלואים. לא מסוגלים ללקק את עצמם. שרויים בתוך הצואה שלהם. מתרפקים על הזיכרון של המגע האוהב האחרון שהם קיבלו. זה כבר לא המגע של האימהות שלהם שבכו כשנחטפו מהן והיום נמצאות ממש מטרים ספורים מהם. זה המגע של כמה בני-אדם, אותו מין ביולוגי שאחראי על הכליאה שלהם, שעברו, ליטפו אותם, ריחמו עליהם, בכו איתם - אבל אחר-כך המשיכו בדרכם. חופשיים. כמו שהעגלים האלו לעולם לא יהיו. מלבד שני כלובים האחרים היו ריקים. לא כי לא היה במה למלא אותם. פשוט כי העגלים שמילאו את הכלובים האחרים כבר זכו לכמה רגעי החופש שלהם. אותם רגעי חסד בדרך למשאית. אותם רגעי חסד בדרך לסכין השוחטים. ומה בנוגע לעגלים שלנו? אני משער שגם הכלובים שלהם היו ריקים שבוע, שבועיים, אולי אפילו מספר ימים אחר-כך. ריקים מאותה סיבה. ואנחנו הלכנו לשחק. ואנחנו לא שיחררנו אותם.
העברת בי צמרמורת...
חלקים גדולים מהביקור הזה אני כבר לא זוכרת. נורא קל לשכוח ככל שעובר הזמן ולזכור רק ש"היינו שם, צילמנו, מסכנות החיות". אני זוכרת את השלט שהיה שם, הוא לא מופיע בתמונות. הוראות כלליות לגבי חלב חשוד שיש לשפוך, או משהו דומה. נחרדנו מההוראות והנהלים הקרים, השלט הזה הדגים בכמה מילים על לוח מתכתי שהחיות שם הן מכונות, לא יותר. רצנו להביא את המצלמות, דאגנו לצלם כל עוול, כל מחדל, כאילו שאנחנו חושפים את התנאים לראשונה. למעשה, רק תעדנו את החוויה של סיור ברפת שכזאת, זה היה חדש רק ברצף החיים שלנו. התמונות בעיקר מזכירות לי ממה התרגשנו, מה העציב אותנו במיוחד. אני דוקא זכרתי שלושה עגלים, אבל בעיקר אני זוכרת המון כלובים ריקים. לפעמים הכלוב הריק קשה יותר למראה מהעגל ששוכב בכלוב לידו.
חלקים גדולים מהביקור הזה אני כבר לא זוכרת. נורא קל לשכוח ככל שעובר הזמן ולזכור רק ש"היינו שם, צילמנו, מסכנות החיות". אני זוכרת את השלט שהיה שם, הוא לא מופיע בתמונות. הוראות כלליות לגבי חלב חשוד שיש לשפוך, או משהו דומה. נחרדנו מההוראות והנהלים הקרים, השלט הזה הדגים בכמה מילים על לוח מתכתי שהחיות שם הן מכונות, לא יותר. רצנו להביא את המצלמות, דאגנו לצלם כל עוול, כל מחדל, כאילו שאנחנו חושפים את התנאים לראשונה. למעשה, רק תעדנו את החוויה של סיור ברפת שכזאת, זה היה חדש רק ברצף החיים שלנו. התמונות בעיקר מזכירות לי ממה התרגשנו, מה העציב אותנו במיוחד. אני דוקא זכרתי שלושה עגלים, אבל בעיקר אני זוכרת המון כלובים ריקים. לפעמים הכלוב הריק קשה יותר למראה מהעגל ששוכב בכלוב לידו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.