רע, רע, רע

[Kingomri]

רע, רע, רע

היות והודעתי הקודמת (שנכתבה ביום שני האחרון) שהייתה ארוכה ומייגעת נמחקה עוד לפני שהגיעה לפורום (ולא עזר ששמתי בוורד, כי גם שם נמחק...) אז הודעתי תקוצר ותחולק לשני חלקים. אבל קודם כל, ברצוני לענות על כל השאלות שנשאלו ביומיים האחרונים: במבחן ההפקרות הבקעתי גול עם 60% של הפקרות. אני באמת מתנצל, ומבטיח שבהקדם האפשרי אשכב עם המפקד שלי, על שידה עם קרח ואזייף אורגזמה!!! בכל אופן, המקום המוזר ביותר בו קיימתי יחסי מין היה בהוד השרון. ברחוב הראשי. על המדרכה (ורק כשקמנו ראינו שני מטר מאיתנו ספסל חביב). שתיים בלילה, קיץ לוהט, ואף מכונית לא עברה... היה נחמד! הקו האדום שלי הוא: הכל. אני איש מאוד חומרני, רדוד, שחצן ובררן, ולכן אני נהנה למצוא פגמים בכל אחד שרק מסתובב לידי (נו, מזל בתולה טיפוסי… איי הביקורת). זה אני לא אוהב את האף שלו, לחתיך ההוא יש קול מעצבן, למה שמה יש הליכה מוזרה, וזה כותב עם שגיאות כתיב. אני שואף למצוא מישהו מושלם (אבל בסקס אני מצליח להסתפק במועט מאוד), ככה שאי אפשר לדעת. לא זכורה לי שום סדרה בה היו רק חובבי (וחובבות) גברים בלי אף חובב נשים אחד לרפואה, למעט אולי הדרדסים. תגידו מה שתגידו, חבורה של מאות גמדים עם ראש כחול ואישה אחת בלי חבר קבוע?! פלוס, גרגמל שבכלל אהב סקס עם החת-חתול שלו. |ביזאר| אני לא אכלתי שניצלים כבר קרוב לשבוע, ממש עצוב העניין. אבל היום אכלתי |המבורגר| כפול עם צ´יפס ובפעם הראשונה (וכנראה שגם האחרונה, על פי דיווחי העיתונות) צ´רי קולה. האוכל היה טעים. הקולה לא! אני לא מחוץ לארץ, אין לי על מקומות להמליץ. אבל אני מאמין שבקרוב אוכל לפתוח טור עם "חייל השנה", תצוגת שריו

ים לעיניכם... ואפילו בדיחות אין לי. אפילו חשק לשים

אין טוב, עכשיו לנושא המרכזי שלנו היום: רע. לעמרי רע.

באמת שרע... פרטים בהודעה הבאה, לצערי!

 

[Aladdin Sane newnic]

אני מחכה כבר שעה

כדי לקרוא הודעה של מישהו שיותר רע לו ממני, כדי שאני אוכל סוף סוף לעזוב את העבודה וללכת לישון במלון עם לב פחות דואב. עמרי - איפה אתה???? תכתוב משהו כשי שנוכל לעודד אותך (ואתה מכיר אותנו, אנחנו יכולים לעודד את כולם. בעצם, חוץ מאת 16XXXX)

 

[MARMELAD]

ואני מחכה יותר מזה

ואני עדיין לא מבין מה רע כל כך

 

[campari]

אוף, המתח אוכל אותי...

עומרי, זה לא פייר לבנות ציפיות ואז להשאיר אותנו להתייבש... בתקווה שכבר לא רע לך כל כך, ושאם כן אז זה רק בגלל הצ´רי קולה (שזה המשקה האמיתי שבריטני צריכה לפרסם, כי הוא מופרך כמעט כמוה

) בכל אופן, מזל שהתקנתי את וולפנשטיין על המחשב, ועכשיו יש לי משהו יותר כייפי לעשות מלגלוש - לדקור חיילים נאצים (ומי היה מאמין שאני אתחבר למשחק מחשב, אבל הנה הפתעתי את עצמי) פינת הפעם הראשונה: היום לראשונה ראיתי את תחרות

מלכת היופי

, ולהלן מסקנותי: א. הערביה היתה שווה לאללה (חבל שלא זכתה) ב. זאת שזכתה גם יפה, אבל כמו שהדגימה המלכה היוצאת, די בטוח שבשנה הבאה היא תהיה הרבה יותר יפה, ועדיין: ג. סיגל שחמון יותר יפה מכולן שם. ד. אקי אבני, כשהוא בחר לשיר את השיר של אן-מארי דוד מארוויזיון 73´, זה נחשב ליציאה מהארון או לא?

 

[Kingomri]

רע, רע, רע - החלק השני

אז הגיעה העת, המוזיקה המדכאת מתנגנת לה ברקע לצורך האווירה, והאותיות הקטנות מרצדות מול עיניי. ואני חושב לעצמי: למה? למה בעצם אני מרגיש כל כך רע? למה בכל פעם שאני לוקח אוויר אני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה שאני עושה זאת? למה כל מחשבה, תחושה, מעשה שלי מתחילים ונגמרים בעצב? הרבה תשובות אני יכול לתת לעצמי: 1. אני מתגייס בעוד עשרה ימים (והזמן הולך ואוזל), אני מפחד, והפחד אוכל אותי מבפנים החוצה. מכל כך הרבה דברים-אני הולך לקרבי ויש סיכוי שלא אחזור, אני הולך לשרת רחוק מהבית ויהיה קשה להתנתק מהמשפחה, אני הולך להיות עם עוד מי יודע כמה אנשים שאני בכלל לא מכיר ואולי לא אוהב אותם ואולי הם לא יאהבו אותי, ואולי דווקא המשא הפיזי יהיה זה שישבור אותי, ואולי העובדה שכולם אומרים לי כמה שאני לא צריך להתגייס וכמה שיהיה לי שם רע וכמה שיהיה להם רע בלעדיי... הזמן הולך ואוזל, הפחד רק גובר! 2. כבר די הרבה זמן שאני שוכב בקבר שחפרתי לעצמי. מאוקטובר האחרון אני ממעט לצאת מהבית, לא מדבר עם חברים כמו פעם, לא מדבר עם המשפחה, לא מדבר עם עצמי. שוקע בדיכאון כמו בטיגון עמוק ולא קולט שהיחיד שיכול להוציא אותי מזה, זה אני. אני מהלך יחף על רצפה מבריקה ומרגיש מטונף, מבפנים. אני מרגיש כמו בן אדם מאוד חולה, בראש. אני חושב על 18 שנים שעברתי ועל כמה שהייתי עיוור. אני חושב איך להיעלם בלי שאף אחד ישים לב, ואני בתכנון מדויק משיג את המטרה שלי. אני בנאדם ללא אמונות ובכל זאת אני מתפלל ללא הרף שהסבל ייפסק. אני מחפש תשובות למצוקה שלי ולא מוצא. למראית עין, חיים מושלמים. אני רואה רק שחור, אולי אני צריך ניתוח לשינוי צבע עיניים? מחפש כל הזמן עוד פגמים, בי, באחרים, בעולם. רואה חדשות 24/7 ונכנס ליותר דיכאון. העולם גוסס מבפנים, גם אני. בקבר שחפרתי לעצמי! 3. אין לי אומץ להגיע להחלטות, של אהבה, אושר, חיים. אני מפחד לשבור דברים. בכל פעם שאני מקרב אליי מישהו אני נפגע ממנו. כותב מכתבים מרגשים לאבא ולאימא, וזה כבר לא מרגש אותי. אני רוצה למצוא משהו שייקח אותי מכאן, למקום טוב יותר. לא מסוגל כבר לקרוא עוד ספרים, קראתי בתקופה האחרונה כמו עשרה אנשים. לא רוצה לשמוע עוד מוזיקה, כי כל השירים שאני משמיע לעצמי מדברים על מוות. אני לא רוצה למות. אני לא רוצה לחיות. אני לא רוצה לאהוב. אני לא רוצה להישאר לבד. אני לא רוצה להיות מאושר, אני לא רוצה לבכות. אני לא רוצה לרצות יותר כי זה עושה לי עוד יותר רע. יש מי שיחליט במקומי? 4. אני מנסה להגיד שלום. שלום ולא להתראות. אני רוצה לכבות את המחשב, לנתק את הפלאפון, לסגור את הרדיו, לנעול את הדלת, לשכב במיטה ולישון. לנצח. אני רועד (רפלקסים חריגים) מהבכי שמרעיד את כל גופי. אני כבר לא שולט בידיים שלי הן כותבות לבד. אני כבר לא שולט במוח שלי, הוא משתגע לבד. אני כבר לא שולט בלב שלי, הוא מתאבד לבד. אני רוצה להיפרד ולא מסוגל. ואני אפילו לא יודע למה... 5. רע, רע, רע לי. לא יודע איך. שלום עמרי

 

[Aladdin Sane newnic]

עמרי

אוי. שמע עמרי. אני לא מכיר אותך, ולכן באמת שאין לי מה להגיד על מה שכתבת. דכאון בקרב בני-עשרה (וסליחה על הסיווג לקטגוריה) הוא די שכיח, אבל אצלך זה נראה הרבה מעבר לזה. הבעיה: טירונות בצבא היא לא בדיוק הזמן הנכון כדי לעבוד על בעיות כאלה. הצעתי היא (ושוב סליחה, הפעם על כניסה לדמותה של ורדה רזיאל ז´קונט) לקפוץ מיידית לפסיכיאטר כדי לקבל כדורים נגד דיכאון. הם אמורים להתחיל להשפיע תוך שבוע-שבועיים ואין שום סיבה בעולם לא להשתמש בהם (אין תופעות לוואי, אין התמכרות, זה כבר לא נחשב לסטיגמה רעה). מנסיון - זה עוזר. מאוד. אם אתה רוצה להמשיך לדבר, שלח לי מסר אישי. אני גם אוכל להפנות אותך לפסיכיאטר פרטי טוב. בכל מקרה, צא מהקטטוניה ותעשה משהו עם עצמך. עכשיו. אלאדין השפוי (בהשפעת תרופות, כמובן)

 

[MARMELAD]

רע רע רע או לא לא לא ?

עומרי, בני יקירי, חומד, עיניים, נשמה. אני בתור בן מזל סרטן יכול ממש להזדהות עם הרגשת הדיכאון שלך. תאמין לי, אני לפחות פעמיים בשבוע בדיכאון. ככה החיים שלי. מבעס, אבל זה מה יש. אבל מה למדתי מהאופי הדכאוני שלי? דבר אחד קטן. שגם כשנראה לי שכל החיים שלי בזבל, ששום דבר לא הולך לי, שאני הכי מכוער, הכי מנודה חברתית, הכי מעפן, הכי טיפש... זה לא המצב. מצב הרוח הרע שלי גורם לי להרגיש רע. מצב רוח טוב - גורם לי להרגיש טוב. גשם - עושה אותי עצוב. שמש - עושה אותי שמח. ומה בעצם אני יכול לאמר לך? אין לי פתרון קסם, לצערי. אני לא יכול להגיד לך שום דבר שיגרום לך להפוך לילד יומולדת שמח. אולי רק להזכיר לך שגם כשנראה לך שחושך - לפעמים זה לא ממש ככה. תראה, צבא זה דבר נורא מפחיד. אבל מנסיוני - הוא רק יתרום לך. לא יהיה לך קל. לאף אחד לא קל בצבא. אבל זאת כל המהות שלו. כשתסיים את הצבא ותסתכל אחורה - אתה תחייך. ובקשר לכל שאר הדברים שגורמים לך להרגיש רע - אני רק יכול לשלוח לך חיבוק גדול ולקוות שזה עוזר במשהו. תחייך. גיא

 

[campari]

מה האמוטיקון של |דרמה קווין|?

שני קודמי לתגובות אמרו את מה שצריך וחשוב לומר (כדורים ולצאת לשמש) אז אני יכול רק להגיד שהם לגמרי צודקים. לפעמים בחיים אנחנו עוברים תקופות קשות, ולפעמים אנחנו מרגישים חרא, אבל לרוב זה קשור יותר לאיזון הכימי של המוח ופחות למציאות (ופה יגיד מי שיגיד שהמציאות היא גם ככה רק ההשתקפות של העולם במראה של המוח שלנו, ואני נוטה להסכים). מה אפשר לעשות במצב כזה? א. להתאבד, ואז מה? סתם בזבזת הזדמנות לחיות חיים שלמים, שבעצם לא ממש התחילו. כל הדברים המדהימים שמחכים לך, כל החוויות והנצחונות והלימודים שלא תחווה. זה יהיה חבל. ב. להמשיך לסבול - רק אם אתה נהנה מזה. אני לא בעד. כבר עדיף לקחת כדורים נגד דכאון (והיום, קראתי בעיתון, יש יופי של כדורים שכל רופא משפחה יכול לרשום לך). ג. לצאת לשמש, לאכול שוקולד, ללכת להסתפר, או בקיצור - לעשות משהו שיעשה לך טוב, ולדעת שהצבא הוא ממש לא כזה דבר נורא. רובנו עברנו אותו ונשארנו בחיים. ונכון שאפשר למות בצבא, אבל אפשר גם למות בערך 100 פעמים ביום, כל יום. בכל פעם שאתה הולך על המדרכה, יכול נהג לאבד שליטה ולדרוס אותך. כל "קרלו" שאתה אוכל יכול להיות מורעל, במיטה שלך יכול להסתתר נחש, וכו´... אז מתעלמים מהמחשבות האלה וממשיכים לחיות. בקיצור, צא מזה.

 

[Aladdin Sane newnic]

הדשא של השכן... (או: כולנו דפוקים)

קמתי הבוקר והגעתי למחשב מתוך כוונה ברורה וממוקדת לכתוב הודעה בכיינית עד כמה אני מדוכא והחיים שלי בזבל והגיע הזמן שיגמרו. ואז קראתי את ההודעה של עמרי. לעומתה כל מה שאני אכתוב יצא קליל כמו סרט של מונטי פייטון מול סרט של ברגמן ויחמיץ את המטרה לחלוטין (כלומר: קבלת רחמים מכל חברי הפורום בצד צעקות (מלירוי, מן הסתם) שאפסיק להיות נקבה ואתחיל להנות מהחיים). אז עניתי לעמרי. מקווה שיעזור. ואז קראתי את ההודעה של מרמלד. גם הוא דכאוני. פאק - מה שהתחיל את הדכאון שלי אתמול (שדווקא התחיל כמו יום יפה ואופטימי - אתם יודעים: ציפורים, שמש וכו´) הייתה ההודעה של מרמלד על כל מקומות הזיונים שלו. כולם מזיינים כל החיים שלהם חוץ ממני. למרמלד יש 50 מקומות מוזרים בהם הוא הזדיין. אני לא בטוח שזיינתי 50 פעמים (הגזמה קלה אמנם, אך לא משמעותית). האם זיונים הם הדרך אל האושר? כמובן שכן - אחרת למה אני בדכאון? (נאמר בסרקזם. נא להימנע מתגובות של "זיונים זה לא הכל בחיים". תודה. ביקורי תנחומים בין 8 ל- 17 בבית המנוח). ועכשיו אני רואה שגם הבן זונה (AKA מרמלד) גם בדכאון. ממה לעזאזל? מה הוא צריך יותר מזין ושמש? (סרקזם וכו´. ראה לעיל). אתמול הייתי במפגש של הומואים באגודה בעיר נידחת שלא נזכיר את שמה (למשל, פאקינג באר-שבע). אף אחד לא זיכה אותי אפילו במבט. תיקון: הומו זקן (55) ולא יפה במיוחד נעץ בי מבטי זאב (זאב זקן, אבל זאב). כל האחרים התייחסו אליו ואלי באותו יחס: התעלמות מהולה ברחמים. יופי - מרמלד מזיין על הגגות ועלי אפילו לא מסתכלים. (מרמלדי - סליחה שאתה מככב כאן. כל אחד אחר היה מתאים באותה מידה). באמת רע לי? למה לעזאזל זה בכלל מפריע לי? מילא מפריע - למה אני צריך להיכנס מזה לדכאון עמוק??? כימיה? המוח שלי כבר שקוע עמוק בחומרים כימיקליים. צרות? פייר - אין לי שום צרה רצינית. כמה זמן בנאדם יכול להתאבל על העבר? מנסיוני - הרבה מאוד זמן. תועלת? אין. איך להפסיק - אין לי מושג. לא יודע מה רציתי להגיד בהודעה הזאת. יצאה מבולבלת לחלוטין. אה, כן - כולנו דפוקים, כולנו דיכאוניים וחלאס עם הכל. צריך להמשיך בפאקינג חיים, להוריד ציפיות ולהנות מהדברים הקטנים שיש לנו בחיים. ויש המון כאלה - רק צריך לפקוח את העיניים ולראות אותם. איזה סיום יפה ואופטימי. ממש פריקינג הוליווד. tomorrow tomorrow, I love you, tomorrow tomorrow you´re only a day away חבל שהיא יתומה. היה עדיף שהוריה היו הורים שכולים. נ.ב. עמרי - זוכר שספיינבאר כתב לך שיש לך כשרון ספרותי? וואלה הוא צדק. אפילו את הודעת הדיכאון שלך ניסחת באופן מושלם וקריא (לא כל שכן בהשוואה לסלט המחשבות והרגשות שאני כתבתי למעלה). תכתוב יומן צבאי - יכול לצאת מזה דווקא משהו מעניין.

 

[MARMELAD]

אני לא רוצה להתקרצץ אבל בכל זאת:

אלאדין, מותק שלי... אתה מקנא על זה שהזדיינתי ביותר מחמישים מקומות מוזרים....? זה נראה לך הגיוני? וואלה, הייתי בכיף מוחק את שלושת רבעי מהזיונים שלי. הייתי ילד, לא ידעתי כלום מהחיים שלי. תאמין לי - בנס אין לי שום מחלה. בקיצור, איך אומרים? הדאש של השכן ירוק יותר. עד שעוברים לגור אצל השכן.

 

[Aladdin Sane newnic]

שכנעת אותי

קונה עכשיו את הרבע שנשאר מהזיונים שלך

 

[Aladdin Sane newnic]

וכמובן שהדשא של השכן וורוד יותר

ותודה ללירונר על העזרה בבחירת הצבעים

 

[campari]

../images/Emo101.gifעזרה ראשונה לנדכאים../images/Emo70.gif

הבוקר התעוררתי, ובדרך לאמבטיה פתאום עלה לי שיר הפתיחה של עוץ-לי גוץ-לי, וגיליתי להפתעתי ש

א. אני זוכר את המילים ו

ב. זה עשה לי חיוך ענק שהחזיק מעמד כמעט כל היום. נסו, ואולי זה יעבוד גם אצלכם (ובטח תיכף יהיו פה כמה שאלות "מה זה העוץ-לי גוץ-לי" הזה, אז לשואלים - תשאלו את ההורים שלכם).

 

[Aladdin Sane newnic]

צודק ! ../images/Emo13.gif

זה עובד כבר לפחות 30 שניות

 

[Aladdin Sane newnic]

עדכון: אחרי 5 דקות ההשפעה נגמרת

 

[לירונר]

על לא דבר יקירי ../images/Emo25.gif

 

[דני6דני]

רע! , רע, רע?

עמרי חמוד לפניך שלושה שלבים, כמו שכתוב. אתה בשלב הקשה של "רע!" אתה צריך לעבור הזה ל "רע" שהוא השלב שאתה מסתכל על מה שיש ומקבל את מה שאתה לא יכול לשנות, גם אם זה לא מה שאתה רוצה. אל תנסה לייפות את המצב. אתה יכול אולי למצוא נחמה בכך שהרבה עשו את זה לפניך ולא קרה להם כלום. זה פחד מוות אבל לא כל המפחדים מתים. תנסה למצוא אוזן קשבת אצל אלה שבמצבך. אתה לא היחידי שהולך למסלול כזה. כשתגיע לאוטובוס בגיוס תסתכל סביב ותחשוב שרוב אלו שאתה רואה, גם אלו עם פסון, מפחדים כמוך. כולנו מפחדים למות, ואתה נכנס למצב מסוכן. אין ספק שבקרב הרבים שאתה לא מכיר שתפגוש באוטובוס לבקו"ם תמצא חבר. אני התחברתי לזה שמספרו האישי אחד אחרי. עד היום אנחנו חברים. למרות שבמצבים נורמלים לא היינו מתחברים. מה גם שבחרתי דרך חיים אחרת. אם תצליח, וזה רק שאלה של זמן, לעבור את השלב הזה. תגיע לשלב של "רע?" שהוא השלב שתוכל להפריד בין מה שאתה אוהב ממה שאתה לא אוהב מהמצב החדש. אני מניח שאתה תופס חרדה ממצבים בהם גדול ה"לא ידוע" על הידוע. אין מה לעשות יש הרפתקנים שנהנים ממצב זה ויש כאלה שזה גורם להם חרדה. אלה שזה גורם להם חרדה צריכים לפתח מנגנוני הדחקה שמאפשרים להם לא לחשוב על המצב הבלתי ידוע אלא קרוב לזמן שזה קורה. תחשוב מה היית רוצה לעשות אם אלו ה 10 ימים האחרונים של חייך. תחשוב על דברים ניתנים וקלים להשגה. אולי זיון טוב או טיול או חפץ שרצית מאד. קנה לעצמך מתנה. שיהיה בהצלחה. רק אל תחשוב לעזור לגורל ואל תנסה למות לבד. אם אתה רוצה לענות או לשאול אני תמיד פה. דני

 

[9סנורקה9]

איך מרגיעים את חברה שלי../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif

החבר שלה התגייס אתמול (גבעתי, ככל הנראה). כצפוי, היא הייתה עצובה. היום, ישבתי בפרגולה בחצר ביה"ס וקראתי ספר. פתאום היא נוחתת על צווארי, דמעות זולגות בלי הפסקה, ועד שהבנתי שמה שהיא ממלמלת זה "החבר שלי התגייס אתמול", הייתי המומה לראות אותה בכזט סערת רגשות. חוץ מזה שהיא בלחץ אטומי מהבגרות שלה בעוד שבוע, ועוד מיליון דברים, היום סוף סוף הגיע הקש ששבר את גב הגמל. היא טוענת שזהו, הכל יצא החוצה, ושתינו יודעות שלא. אז.... איך מרגיעים חברה היסטרית עם יותר מדי דברים על הראש וחבר עם הלם בקו"ם?

 

[Aladdin Sane newnic]

אי אפשר להרגיע באופן רציונלי

צריך להקשיב, להביע סימפטיה ולחבק. והרבה סבלנות. זה יעבור לה.

 

[MARMELAD]

החברה שלך תתגבר.

היא תתרגל לזה שחבר שלה נמצא רחוק ממנה. אח"כ היא כבר תתחיל להשתעמם מלדבר איתו בטלפון ולראות אותו פעם ב. אח"כ היא כבר תתחיל לצאת עם ידידים שלה. אח,כ היא תבגוד בו. ואז הם יפרדו. ואז החבר שלה יישאר לבד בצבא, עצוב ומדוכא. עכשיו, אני לא אומר שזה תמיד קורה, אבל ככה זה בד"כ. מעט מאוד זוגות מחזיקים מעמד כשהחבר בצבא והחברה לא. אבל לכי תדעי, אם הנבואה השחורה הזאת לא תגשים את עצמה אז זה כבר אמור לעודד אותה, לא?