רע לי.

[אלומת האור]

רע לי.

 

[2b mind]

ואיך עכשיו?

רוצה לכתוב קצת יותר?

 

[אלומת האור]

אני נחנקת מהעומס, לא יודעת מה לעשות עם הלו"ז

הצפוף שלי. אני במצב גרוע עם האוכל וכל הזמן בריצות ובלחץ, אין לי זמן לנשום ואני לא מספיקה כלום. תודה על החיבוק.

 

[hory0]

יקרה שאת..

אז אולי כדאי רגע לעצור, לנשום, להתאפס ולהתחיל מחדש??

מכירה כל כך מקרוב את ההרגשה שהכל לחוץ, שנדמה שאין זמן לנשום, שמטלה רודפת מטלה, שהמחשבות מתערבבות זו בזו ומנסים שוב ושוב רק להדחיק הכל ולברוח הרחק..עד שיהיה זמן, עד שיהיה רגוע יותר.. רק לרצות לשים הכל על hold ולשוב מאוחר יותר.
ולפעמים התחושה של הלחץ היא משהו כל כך פנימי בתוכינו, שמכניסה אותנו לעמדה של סטרס והדחקה, כשאפשר לעשות בדיוק את כל אותם הדברים ולהרגיש טוב יותר ורגוע יותר.. לפעמים אנו מייצרים בתוכינו תחושת לחץ שאינה חייבת להיות שם. לפעמים להתארגן על הכל מחדש יכול ממש להקל את כל התחושה מבפנים..לפחות כך אצלי.

מוכנה לנסות לשים על דף את כל המטלות שמעמיסות עליך כל כך? לנסות לעשות סדר בבלאגן? להקיא פשוט הכל לדף..את כל המטלות הקונקרטיות, את כל המחשבות והרגשות שמתנגשים אחד בשני..פשוט להוציא הכל ולנסות לראות איך את מתארגנת ומצליחה (אני מאמינה בך!) לעשות את הכל הכי טוב שרק ניתן מתוך דאגה וטיפול טוב בעצמך. תני לעצמך את האפשרות?

שולחת חיבוק חזק, חזק..

 

[אלומת האור]

רע, פשוט רע

מסוממת כהוגן (אוכל).

 

[פרפר בתוך אגרוף]

שניה עצירה

מה בד"כ עוזר לך לצאת ממצבים כאלו?
מה הדבר שאפשר לעשות עכשיו, מהר, שיקל?
איך את מנקה את הבית מכל הדברים שעושים לך לא טוב?
מה המחשבות שגורמות לך להמשיך את המעגל הזה?

 

[אלומת האור]

מה עוזר לי?

לדעת שהכסף שלי לא הולך להיגמר (והוא כן, ועוד איך).
לכתוב רשימת תודות.
לזרוק את הזבל [תרתי משמע] ואני ממש לא מוכנה לזה, אני רוצה הכול ועכשיו.
הכיור מסריח מכלים, כולי מזיעה [רק עכשיו הגעתי הביתה] ואין לי כוח להתקלח.
מחר כנראה אחותי תראה אותי אחרי שלא התראינו ממאי [וגם זה היה ביום של הביופסיה] והיא תראה כמה עליתי [גם היא שמנה, אבל היא גם ביקורתית]. והיא תשאל אותי שאלות כמו "את לא רוצה לרדת קצת במשקל?". לא, אחותי, ממש טוב לי ככה, החיים שלי סוגים בשושנים כשאני בקושי יכולה להתכופף אם משהו נופל לי.
ולהתקשר, להתקשר לאנשים מהתכנית או לפחות לכתוב להם. אני לא עושה את זה. פוחדת משיפוטיות, פוחדת מדחייה. האנשים שכן העזתי להתקשר אליהם בימים האחרונים היו כל כך אנטיפטיים [אולי בתת מודע בחרתי דווקא אותם?].
יש תכנית רדיו שמרגיעה אותי [יותר מאוחר].
להדליק נר ריחני.
אולי לעשות את הרשימה שהורי הציעה.
להטביע את עצמי בעבודה [שזה ספר מעניין, אבל עוד לא הצלחתי להבין את הפואנטה, כי זה ספר קשה].
לא יודעת. לא יודעת. קשה לי לשאת את עצמי, פיזית ומנטלית גם יחד.
והפחד הזה מהמעבר לחברת שיקום אחרת [ביום שלישי זה קורה]. ואיפה יהיה לי זמן בכלל לדחוף מדריכה? ואני הרי זקוקה מאוד לעזרה, אני בסטטוס מתוגבר!
לנשום, לנשום, איך נושמים???

 

[אלומת האור]

טריגר

מזמן לא אמרתי לעצמי מילים כל כך קשות, כמו: שתמותי, אמן, מגיע לך, להכאיב, להכאיב, תמותי, אני שונאת אותך, תמותי כבר.
מזמן לא דחפתי לעצמי כמויות מטורפות כאלה של אוכל שאסור לי לאכול, אוכל שמנוני, מטוגן, תחליפי ממתקים, אני כבר לא יודעת מה מתוק, מה מלוח. זה סוג של לנסות להתאבד, ברור לי שאני אמות אם אמשיך ככה, זה דוחה, זה בהמי, אני לא מסוגלת להפסיק את זה, אלוהים, אלוהים, אני חסרת אונים מול המחלה המפלצתית המכוערת הזאת, אלוהים, כמה שאני הולכת לעלות במשקל, כמה שאני הולכת לשלם על זה ביוקר. אלוהים, תן לי כוח וטיפת שפיות ללכת לזרוק את מה שנשאר לי ביחד עם הזבל של החתולה. בא לי להקיא (ואני לא בולמית), פשוט מתעללת בגוף שלי, בועטת בו, פוצעת אותו מבפנים, מחכה שזה יצא ובזמן שאני מחכה (כי אצלי הכול טבעי, אני לא לוקחת כלום) אני דוחפת עוד ועוד ועוד ועוד, חס וחלילה לא להרגיש את הריק הזה שבפנים, אני רוצה שקט אבל עושה לעצמי מלא רעש בראש ובגוף והכול דחוס לי ואין לי אוויר עוד יותר מקודם, ואני לא עומדת בזה, הגוף שלי לא יוכל לעמוד בזה עוד זמן רב. אין לי מושג מה הטעם שיש לי על הלשון. אני רוצה שהכול יצא, אבל אני לא יכולה לעשות כלום בשביל זה. אין לי אפקטים מטהרים, אני סתם אכלנית כפייתית. היום הרגשתי שאני לא ראויה לחיות בכלל, וגם החיוכים השמנים שפיזרתי לכל עבר לא עזרו (יש לי קטע כזה שאני יודעת שאני שמנה ודוחה, אז לפחות אני מנסה לחייך לעולם כדי שיחבבו אותי ולא יידחו ממני). הקפלים שלי נשפכו לכל הכיוונים, תפסתי הרבה מקום באוטובוס, אני ועוד אישה אחת שמנה, בקושי נדחסנו והתביישתי בי כל כך. היה לי ברור שכולם צוחקים על השומן שלי. בעבודה ביקשתי לעבור ועשו לי מקום, אבל המקום לא הספיק ונשארתי מבוישת עד שהבינו שאני צריכה יותר מקום, שיזוזו קצת יותר, מה לעשות. בכל מקום אני תופסת מקום, מקום שאני כנראה לא ראויה לו. אין לי מושג כבר מה לעשות. יש לי מושג, יש לי את עשרת הדיברות (יותר נכון 12 הצעדים) של התכנית, ואני לא עושה כלום, אני מחזיקה שריר, לא משתפת, לא מבקשת עזרה, פוחדת להכביד, פוחדת מדחייה, פוחדת משיפוטיות ומביקורת, פוחדת שיגידו לי מה לעשות. פוחדת למות, כל כך פוחדת למות, פוחדת להזדקק באמת לזולת, ואם אמשיך לבלוס בצורה כל כך רעה ומעליבה, לא ירחק היום שבו כבר לא אוכל לשרת את עצמי ומישהו יצטרך לעשות את זה בשבילי, ואין לי מי. כשאני נושמת, השומנים שלי זזים לכל הכיוונים, ובגלל שחם, אין לי איך להסתיר. אני במקום הכי נמוך בסקאלה של הפרעות האכילה, הבהמית מכולם, זו שלא רק שלא מצליחה להתאפק ושואבת הכול, אלא גם לא טורחת לטהר את זה כדי לרזות. פשוט שואבת ומשאירה את זה אצלי וככה עולה ועולה ועולה, כמה עוד אפשר לעלות??? כמה עוד אפשר, אלוהים, כמה עוד אפשר- - - - - -

 

[אלומת האור]

די, אלוהים, די

בבקשה בבקשה תפסיק את זה, אלוהים היקר שלי, כי אני לא מצליחה לעשות את זה לבד.
אני לא מרגישה כלום, אני לא פה בכלל, הכול הזוי, הכול מסומם, איזה לילה צפוי לי הלילה... ויש לי יום עמוס לפניי... כמה אפשר לדחוס, אני לא יכולה לעמוד בלחצים האלה, אני לא יכולה יותר, לא יכולה ככה, לא יכולה בכלל. אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה לחיות. לא ככה. אני פוחדת ככה. אני פוחדת. אני מתגעגעת לאימא שלי, לא יכולה לסבול ולעכל את העובדה הזאת שהיא נפטרה לפני תשע שנים כבר, החודש זה תשע שנים, עוד שלושה שבועות זה תשע שנים של אובדן שאוכל לי בבשר וחותך אותי מבפנים. איך זה יכול להיות. היא מתה לי בידיים, עד שהבנתי שהיא מתה, אלוהים שיעזור לי. אני לא עזרתי לה מספיק. והיא מתה. היא מתה וזה נגמר והכול אבוד וזה נגמר ומה שראיתי כל החיים שלי זה משהו שאי אפשר לסבול פשוט, אי אפשר לשחזר את הרגעים האלה של החרדה שעוד מעט היא הולכת למות ובסוף היא באמת מתה וזה לא חלום וזה לא סיוט, זו המציאות, המציאות הכי קשה, אחרי שגם אבא שלי נפטר מאותה מחלה. ולא שהיה קל אתה בחיים. לא, בכלל לא. היא הייתה אישה קשה כל כך. הוציאה לי את הנשמה. אבל לא יכולתי בלעדיה. אהבתי אותה והייתי קשורה אליה בעבותות. כמה ניסיתי שתאהב אותי, מה לא עשיתי, ולא ידעתי איך להיות בן אדם כמו שהיא אמרה תמיד שאני לא. מה צריך לעשות כדי להיות בן אדם. אלוהים, הדופק שלי נורא מהיר. אין לי אוויר מרוב אוכל. אימא שלי נפטרה במשקל של אנורקטית. זה היה נורא. לאן הכול הלך??? לפני המחלה היא הייתה נראית מצוין, יפה, פורחת, בשיא פריחתה, תמיד חברים, בני זוג, חברות, טיולים, בתי מלון, צחוקים, שירים, ורק בתוך הבית צרחות והפחדות והתעלמויות ומריבות וצרחות ועשיית דווקא ואמירת המילה האחרונה ושלי יותר גדול ומגבירה בכוונה את הרדיו כשאני מתחננת לשקט כי כואב לי הראש ואני אראה לך מה זה שקט זה הבית שלי ואת תעשי מה שאני רוצה ודי ודי זה כואב לי, זה כועס לי, אני לא יכולה, אוכל, אוכל, שמשהו יעביר את הטעם המגעיל הזה שיש לי בפה. אני מרגישה כאילו גוש בטון או ברזל תקוע לי בבטן ואי אפשר לסחוב אותי יותר ותפסיקו לשגע אותי אני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר, הצילו

 

[אלומת האור]

רעעעעעעעעעעעעעע לייייייייייייייייי

הולכת לישון, די, לא יכולה יותר. מה יהיה אתי בחיים האלה כבר.

 

[אלומת האור]

נכון שמחר יהיה יותר טוב.

נכון שמחר אני אצליח לחיות בשלווה עם עצמי ועם העולם ועם האוכל ולאכול רק מה שאני צריכה וכמה שאני צריכה ולכתוב את המחשבות ואת הרגשות שלי לפני שאני קונה מאכלי בולמוס ולא אחרי? מסתובב לי הראש. מיטה. לילה. ביי.

 

[אלומת האור]

בחילה. בסוף זה יעבור. בסוף. מתי זה הסוף.

אל תיבהלו, אני אהיה בסדר, רק עייפה מאוד.

 

[פנס כחול]

אין לי הרבה מה, עצוב לי לקרוא..
כאן איתך,
מקווה ללילה רגוע יותר...

 

[2b mind]

היי,

בואי ננסה לנשום רגע, ואז אני אספר לך שלא כל העולם נופל. אני יודעת שזה מרגיש לך ככה כרגע. אבל הוא לא.
מה שכן זה שקורים לך המון שינויים כרגע, ואת מולם לגמרי לבד- בלי ליווי. ואז מהלחץ והחרדה את נכנסת ללופ של מחשבות שלא נגמר.
אז בואי נעצור אותו רגע. ונגיד אוקי היה נפלתי. בימים האחרונים נפלתי. אבל אני כבר יודעת איך קמים. ואני יכולה לעשות את זה. וזה שנפלתי לא גוזר על שארית חיי להראות בדיוק ככה.
את יודעת ויכולה לעשות את זה אחרת. .(אני יודעת שאת יכולה, אני קוראת אותך כבר זמן..ויודעת שיש בך כוחות עצומים)
וביום שלישי את נכנסת למסגרת חדשה, לליווי חדש, ואני בטוחה שכשזה יקרה דברים ירגישו מאוזנים יותר, מאיימים פחות.

מה את אומרת על כרגע להתקלח, להכנס נקיה למיטה נקיה, לשמוע שיר מרגיע ומנחם שאת אוהבת, לעצום עיניים, ולהגיד לעצמך שאת סולחת, ושמחר מתחיל יום חדש?
שווה לנסות?

 

[אלומת האור]

המון תודה על העידוד

קמתי הבוקר עם כאבי בטן וכבדות נוראית, ואני צריכה עוד מעט לצאת מהבית. מה יהיה? יש לי יום עמוס, ארוך. הכול כואב ומגעיל כל כך. עוד מעט אכנס למקלחת ומקווה שיהיה יותר טוב היום. תודה לכולם.

 

[hory0]

מקווה

בכל ליבי שבאמת היום יהיה נעים וטוב יותר..
וגם אם תריגיש שמתחיל להיות קשה, בואי תנסי היום לעשות צעד אחד קטן עבור עצמך, ולהשתדל בדבר אחד שלא הצלחת בו אתמול שהיום ייראה אחרת..מה דעתך לנסות?

מחכה לשמוע איך היה..
שולחת חיבוק חזק חזק!!

 

[שישמים אחרים]

מצטרפת להורי החכמה

ומחכה לשמוע איך היה היום.
חיבוק.

 

[אלומת האור]

אני ממש מודה לכן

אין לי דקה לנשום היום, ובכלל. בבוקר הייתי אצל סוג של מטפלת חדשה שאני עוד לא בטוחה בקשר אליה. מיד אחרי זה נסעתי עם אחותי והגיס שלי לסידורים. זה היה קשה מאוד, הם אנשים חולים, מבוגרים ועצבניים, כל הזמן צורחים, אבל לא היה לי עם מי לנסוע. בסוף הספקתי לקנות לי מיטה (סוף סוף) אבל את כל השאר (ויש הרבה שאר) לא, והם גם לא באו אליי לתלות לי את התמונות, והבית ריק ועירום ועצוב. מיד אחרי שחזרתי הביתה הגיעה מישהי לראות את הדירה, ועכשיו עוד כמה דקות אני יוצאת לפגישת או. איי (למזלי מישהי ביקשה ממני להחליף אותה חד פעמית בתפקיד כלשהו, אז אין לי בררה אלא לנסוע אפילו שממש לא בא לי). ומחר פגישה עם הרכזת החדשה בחברה החדשה, ואין לי דקה לשבת על העבודה שלי, ויש לי בדיקות, ואין לי אוויר, פשוט אין לי. תודה רבה על התמיכה. מקווה לא לעשות בולמוס הערב, אבל הלילה עוד צעיר. אני מתפללת שהפגישה תחזק אותי, וגם אתן ממש עוזרות לי פה, אז שוב תודה!!