תודה רבה ../images/Emo141.gif
על החיבוק ועל המילים. מה שקורה זה שאני הולכת ודועכת לאיטי. תקופה קשה מאד עוברת עלי, ואני מתקשה לאסוף את עצמי, את השברים, את הרסיסים, את האבק שנטחן ממני עד דק. רוב השנים הצלחתי להשתיק הכל עם אוכל. הרבה מאד אוכל. עכשיו אני כבר לא עושה את זה, והכאב מציף, והזכרונות קשים, ויש פלשבקים שמציפים אותי. ומה קרה בזמן האחרון דווקא? ועדה בביטוח הלאומי עם פסיכיאטר שאילץ אותי לדבר על הפגיעה שעברתי בילדותי. כאילו לא מספיקות לו שלל ההגדרות האחרות שהתנוססו על גבי המסמכים שהגשתי. תחושה מזוהמת, קשה, אשמה. דמויות אימהיות בעולמי שנגמר להן הכוח לתמוך בי, שמתקשות לראות אותי בוכה, שזה מעיק עליהן, שאזל להן הכוח, והן לא חייבות לי דבר, אבל זה כואב כל כך. כמה שזה כואב
. וההרגל שלי להפוך את כל העולם להורים שלי, אמהות במיוחד. כל מדריכה בקורס או סדנה או קבוצה או משו - ישר אני הופכת אותה בעל כורחה כמעט לאמא שלי. אני תלותית בצורה מביכה. אני משתדלת לא להציף, אני משתדלת לא להעיק, אני לא רוצה שיגידו לי שאני מרחמת על עצמי. שמישהו בעולם הזה יקבל את הכאב שלי. אבל אנשים פוחדים מהעוצמות שלי, והאמת שאני יכולה להבין אותם. אם אמא שלי לא יכלה לסבול אותי, למה מישהו זר צריך??? ואיך זה שאמא לא ראתה מה קרה מתחת לאף שלה... איך היא לא הבינה... איך אני לא זכרתי כל השנים... והתחושה האיומה הזו של פיקציה, של שקר, שאני ממציאה, שאני מספרת סיפורים, שאני בודה מלבי, עובדה שאני לא זוכרת הכל. חלפו כל כך הרבה שנים. ואיך אני יכולה להוציא את דיבתם כאשר שניהם מתים, שני ההורים... ולאן מוליכים את הכאב הנורא הזה, כשהמטפלת שלי עוזבת בעוד כחודש ולא תהיה לה כנראה מחליפה??? העלו לי את המינון של התרופות לפני כשבועיים, זה לא עוזר. וגם הפסיכיאטרית שלי עזבה למרפאה אחרת, ויש לי תור לפסיכיאטרית החדשה רק באמצע דצמבר. ומהון להון אני מתהלכת לי בעולם [כשאני מעזה בכלל לצאת החוצה] עם חיוך מטופש על הפנים, כי הרי הכל בסדר, ואסור לבכות, כי אם אני אבכה ישלחו אותי לחדר השני... אף אחד לא צריך ילדה בוכה, ילדה בת 33 שלא התבגרה, שנשארה בת 3 מבחינה מנטלית ולא מצליחה לגדול. כל הכמיהות שלי בעולם מתמקדות רק בדבר אחד: רק חיבוק של אמא. ארוך, וסבלני, וקשוב, ומערסל. רק את זה אני מחפשת ורק אחרי זה אני רודפת כל השנים, עוד הרבה לפני שאמא שלי נפטרה מן העולם. ואחרי שאמא הלכה לעולמה זה אפילו החריף. הצורך הזה מנהל את חיי, ואני לא מוצאת מנוחה לנפשי ההומה. הפחד הזה שלא יעזבו אותי... סליחה על החפירה ועל המגילות. כמה קשה לי אפילו להקים את עצמי מפה וללכת להתקלח... אפילו זה משהו שאני צריכה לאגור את כל כוחותיי כדי לעשות. פתטי, הא...?! ומי שרוצה לקרוא משהו שכתבתי אתמול בלילה, מוזמן
http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?folderName=alumator&EntryId=1140456&passok=yes הרבה תודה לך לונה, על תגובתך מחממת הלב. שלך, א.א.
, אור
