רע לי כל כך

[whyamI]

הבעיה שזה נמשך מיום ליום ומתגבר )):

אין לי חשיבה אופטימית, כי אין לי ימים טובים כמעט... אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. ואני בטיפול כבר שנים, גם תרופתי, ולסרוגין גם בשיחות. לא נראה שזה עוזר עכשיו ):

 

[whyamI]

תודה רבה לך!

 

[whyamI]

רע לי כל כך

אני לא עומדת בזה יותר. נמאס לי..

 

[אמא11]

בוקר טוב לך../images/Emo13.gif

מקוה שאת מרגישה קצת יותר טוב. אם זה קצת עוזר - אנחנו כאן להקשיב, אם בא לך לשתף. חיבוק גדול תמי

 

[ותיקה 27]

יאללה לצאת מהבית, לשמש ולאור (וללחות...)

לקחת את עצמך לבית קפה או לחוף הים, לראות שיש חיים בחוץ ולהגיד לעצמך "אני לא מוכנה להישאר מאחור!!!!"

 

[whyamI]

אבל זו בדיוק הבעיה לצערי

אני מרגישה שנשארתי מאוחור ואני רק ממשיכה ללכת אחורה... אני לא יוצאת מהבית בכלל, רק אם זה ממש חשוב... הייתי רוצה להיות חופשייה ופשוט לצאת להנות, אבל זה לא המצב שלי כרגע...

 

[whyamI]

תודה לכם. לא חשבתי שיענו לי.

רק רציתי לפרוק קצת תסכול... אני מרגישה שאני מתדרדרת אחורה למקום שאין ממנו חזרה. כתבתי כבר כמה פעמים בפורום הזה בכינויים שונים, וזה נראה שאני חוזרת לפה כל פעם יותר שבורה... אני מתביישת לכתוב כבר, כאילו לא מגיע לי, כאילו אני גורמת נזק בכתיבה שלי. אני רוצה לשתף. אבל זה קשה כל כך.. קשה לי מאוד לבטוח באנשים, אני חסרת בטחון וחושבת תמיד שכולם נגדי. אני יודעת שזה אופי רע, אבל מה אני יכולה לעשות, אני כזאת ואני שונאת את עצמי על זה. הבעיה העיקרית שלי היא שאני שונאת את עצמי. שונאת את המחלה שבי, את מי שאני ומי שהפכתי להיות בגללה. היא שינתה את כל האופי שלי (ואולי פשוט התפתחתי ממנה כי אני סובלת מגיל צעיר מאוד). אני מרגישה שלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי או לאהוב את עצמי, ואיך אוכל להמשיך לחיות ככה.. הכל מתגבר, הטקסים, המחשבות הטורדניות, החרדות הקשות שאני סובלת מהן, הכל מתגבר ומתגבר ואני מרגישה שאף אחד לא יכול לעזור, לעצור את זה, לשפר את זה. אני אבודה... כל כך כל כך אבודה ומפוחדת. אני מצטערת על החפירה. אני מטופלת, שנים על שנים, אבל לא מצאתי משהו שעוזר לי באמת, לפחות לא במשבר הגדול הזה שתוקף אותי כבר שנתיים וגורר אותי למטה. נראה שהכדורים כאילו לא משפיעים יותר. על שיחות אני לא סומכת, לא עובד עלי. אני לא יודעת מה עוד לעשות. באמת שלא. אני מפחדת.

 

[אמא11]

ערב טוב../images/Emo201.gif

כתבת דברים מאד כואבים ועצוב לי לקרוא שאת מטופלת כל כך הרבה זמן ואין שיפור. האם יש דברים שקצת משמחים אותך או מצחיקים אותך גם בתוך המשבר הנוכחי והפחד? משהו שאת אוהבת לעשות? האם יש מישהו בסביבה הקרובה שלך שמבין מה את עוברת וקצת עוזר? לילה טוב תמי

 

[planet2us]

ערב טוב לך

בתור אחד ששנא את עצמו רוב חייו והיה בטיפולים חסרי תועלת, אספר שגיליתי בשנים האחרונות שמותר לי קצת להרפות מהכעס העצמי המזיק הזה.. אני מחזק אותך ומעריך אותך על הבחירה לשתף כאן ומזמין אותך להמשיך ולעשות את זה ככל שתוכלי. אם תרצי, תוכלי לכתוב מסר בפרטי. שיהיה לך חיוך אחד קטן בלב

 

[whyamI]

היי planet2us

תודה רבה לך על התגובה! אפשר לשאול איזה תהליך עברת? איך הגעת משנאה עצמית... לקצת קבלה של עצמך? כרגע אני פשוט בייאוש שלעולם לא אקבל את עצמי, מהרבה סיבות ולא רק המחלה. נראה שזה התחיל אצלי בגיל צעיר מאוד, וגם אחרי התעללויות שהייתי סופגת כשהייתי קטנה... סיפור ארוך, ילדים הם אכזרים כידוע, בייחוד למי שביישן ומסוגר בעצמו )): באמת אשמח לשמוע קצת על מה שעברת... ואולי זה ייתן לי כיוון... תודה לך

 

[whyamI]

היי תמי יקרה

אני מניחה שהדבר שהכי מנחם אותי כרגע אלו החתולים שלי. כשאני צופה בהם או מלטפת אותם העולם נראה יותר נורמלי ונעים. אבל לפעמים העצב כל כך גדול שאפילו זה לא עוזר. אני "מבלה" את כל היום בצפייה בטלוויזיה ובשינה מרובה, וזה עוזר לי לעבור את הימים. אני מרגישה חסרת תועלת שכל מה שאני עושה זה להיות סגורה בחדר. אני סגורה בחדר רוב הזמן ויוצאת החוצה, לעולם, רק כשזה ממש הכרחי (כמו פגישה עם הפסיכיאטר או משהו...). אמא שלי מנסה מאוד לעזור ולתמוך, אבל זה קשה לה כי היא לא מבינה מה הבעיה בעצם. אבל היא שם בשבילי וזה חשוב לי מאוד. אבא שלי לצערי הרבה פחות תומך ורק כופה עלי את הדיעות שלו וגורם לי להרגיש מדוכאת יותר. אני אוהבת אותו מאוד אבל הוא לא עוזר לי בגישה שלו. תודה לך על ההתייחסות!

 

[אמא11]

היי חמודה../images/Emo24.gif

האם יש משהו שיוכל לעזור לך לצאת מהבית? נניח אם מישהי בגילך תבוא ותצא איתך להליכה בחוץ או לשבת בבית קפה על שפת הים? גם אם את מתביישת לצאת עם חברה, במצב כזה, אולי עם חונכת שתהיה איתך בקצב שלך? האם את נהנית כאשר את מול המחשב? יש לך תחומי ענין מסויימים? מקוה שאיני מציקה לך עם השאלות, ותעני רק אם יהיה לך כוח. שיהיה יום קל תמי

 

[whyamI]

השבתי לך בעמוד הראשי, כי השרשור הזה כבר

עבר דף... מקווה שזה בסדר..

 

[שלווה17]

אני מבינה אותך

אני מאמינה שקשה ואי אפשר יותר רק להיתפוצץ אך אני גם מקווה שהדברים רק ישתפרו ויהיה ניתן לחיות יותר בנחת כי זה מגיע לנו לא עשינו כל דבר רע, ההפך אנחנו נזהרים עם כל צעד שלנו, ולכן אנחנו יותר מידי טובים תמיד הגדירו אותי כהכי טוהנ, לא רבה עם אף אחד תמיד מקבלת הכל , נוחה ומסתדרת עם כולם אך בראש הכל סוער ומסתחרר - מחשבות טוחנות ומעייפות בתקופה האחרונה החלטתי לחיות ולא להעמיד פנים - כלומר לנסות להשתחרר מהמועקה של תחושות האשם די כמה אני כבר יכולה להשפיע עם המחשבות שלי? זה לא הגיוני, אנחנו בסך הכל מבקשים קצת שקט בראש, ולא להיתפס בלופ מחשבתי מציק צריך לקום ולהתרומם לנשום קצת חופש בלב להיות מי שאנחנו רוצים ולא לפחד מגיע לנו לקבל אומץ להתחיל לשנות לגמרי את התודעה - ולפזר קצת אבקת רוגע על עצמנו לא לפחד לעמוד מול הפחד ולהרגיש אותו דוקר ואז נהיה בזירה הפחד ואנחנו נלחמים קרב מוחות אוסידי - ונותנים אגרוף של תהילה אגרוף וירטואלי של התעלמות וחוסר עיניין במחשבות מטרידות ומציקות כל אחד חייב את זה לעצמו - לקום מהתחתית - לנקות את עצמו מאשמה אין סופית ולצאת נקי מייסורים - מספיק לא צריך יותר את החרדה הזו שגרמה לי כל השנים לחשוב שאני משוגעל ואך אחד לא שם לב רק אני בתוכי הייתי סוערת\ עכשיו אני יודעת שאני חייבת לעצמי לעזור ולנצח כולנו חייבים

 

[whyamI]

תודה לך על התגובה

אני לא מרגישה "טובה". אני מרגישה רעה, ומפלצתית, ומזוהמת. המון רגשות אשמה שלא עוזבים אותי. והרגשה שהיה עדיף לכולם בלעדיי ): הלוואי ואוכל ללכת בדרך שלך, לפני שיהיה מאוחר מדי...