קופיפה טובעת
New member
רע לי (טריגר)
לא כתבתי כמה ימים בפורום.
פשוט כי הבנתי שגם לפה אני לא ממש יכולה להשתייך...
לא היו בי בכלל כוחות (ולפעמים גם לא ממש זמן) להגיב פה, שלא נדבר על לכתוב.
במיוחד כי היה נדמה שכבר נמאסתי פה.
לא יודעת למה בעצם אני כותבת פה עכשיו.
אולי כי אני לא מרגישה טוב ואני משערת שזה שילוב של החום הנוראי (קשה לגור בקרבת ים, הלחות הורגת!!! ואין מזגן... והמאוורר על 3 לא מזיז כלום) והעובדה שזה כבר סופ"ש, משמע זמן דכאון.
בא לי להקיא ואני מתאפקת.
הקאתי כבר פעמיים השבוע ובפעם הראשונה נתתי לעצמי את התירוץ של שילוב של כמה שעות בשמש עם האנטיביוטיקה שאני לוקחת.
אבל גם למחרת הקאתי ועוד הייתי בבית...
מצד אחד, מתקרב לו אירוע משמעותי שאני חלק מההפקה שלו וזה מרגש אותי מאוד.
מצד שני, אני שוב מרגישה שרציתי יותר ולא הצלחתי.
ושוב רע לי בהכל, אני כשלון בהכל.
הראש מלא במחשבות ואכזבות וגעגועים והלב השבור שמסרב להגיע לאיחוי ועצב, צער והמון חרדות.
אתמול עשיתי צעד למען ידיד וזה לא שאני מתחרטת (כי זה סה"כ משהו שאני יכולה לעמוד בו) אבל מצד שני יש חרדות מפגרות.
ודי, נמאס לי!
וזה שעכשיו סופ"ש ועוד בבית הזה שלי, שכ"כ עושה לי רע.
אני לא רואה מתי יתאפשר לי לצאת ממנו, אין לי כסף.
גם לא נגעתי בשום דבר של הלימודים ואני נוראית ושונאת את עצמי!
כמובן ישר אני חושבת על איך לפגוע בעצמי ואם בכלל.
מנסה להבין אם יש טעם לשמור על עצמי או אפשר ללכת בעקבות הצורך הזה שלי- לפגוע.
כבר אכלתי שוקולדים וגלידה אבל זה לא מספיק כדי להגדיר את זה כבולמוס.
לא יודעת אם לבלוע כדורים יעשה לי טוב או לא.
למה טוב? אולי זה ירדים אותי או יטשטש את התחושות שלי, כי כמו שעכשיו, מאוד לא טוב לי.
בעיקר לא לאור התהום הנוראית הזו של הבדידות שממלאת את ימיי.
בא לי לא להתקיים יותר! לא יכולה לסבול וזהו!
אה והתמונה שצירפתי היא זו שתפרסם את האירוע שאני חלק ממנו.
חסר רק הכיתוב, פשוט כי הוא בשלבי עריכה...
לא כתבתי כמה ימים בפורום.
פשוט כי הבנתי שגם לפה אני לא ממש יכולה להשתייך...
לא היו בי בכלל כוחות (ולפעמים גם לא ממש זמן) להגיב פה, שלא נדבר על לכתוב.
במיוחד כי היה נדמה שכבר נמאסתי פה.
לא יודעת למה בעצם אני כותבת פה עכשיו.
אולי כי אני לא מרגישה טוב ואני משערת שזה שילוב של החום הנוראי (קשה לגור בקרבת ים, הלחות הורגת!!! ואין מזגן... והמאוורר על 3 לא מזיז כלום) והעובדה שזה כבר סופ"ש, משמע זמן דכאון.
בא לי להקיא ואני מתאפקת.
הקאתי כבר פעמיים השבוע ובפעם הראשונה נתתי לעצמי את התירוץ של שילוב של כמה שעות בשמש עם האנטיביוטיקה שאני לוקחת.
אבל גם למחרת הקאתי ועוד הייתי בבית...
מצד אחד, מתקרב לו אירוע משמעותי שאני חלק מההפקה שלו וזה מרגש אותי מאוד.
מצד שני, אני שוב מרגישה שרציתי יותר ולא הצלחתי.
ושוב רע לי בהכל, אני כשלון בהכל.
הראש מלא במחשבות ואכזבות וגעגועים והלב השבור שמסרב להגיע לאיחוי ועצב, צער והמון חרדות.
אתמול עשיתי צעד למען ידיד וזה לא שאני מתחרטת (כי זה סה"כ משהו שאני יכולה לעמוד בו) אבל מצד שני יש חרדות מפגרות.
ודי, נמאס לי!
וזה שעכשיו סופ"ש ועוד בבית הזה שלי, שכ"כ עושה לי רע.
אני לא רואה מתי יתאפשר לי לצאת ממנו, אין לי כסף.
גם לא נגעתי בשום דבר של הלימודים ואני נוראית ושונאת את עצמי!
כמובן ישר אני חושבת על איך לפגוע בעצמי ואם בכלל.
מנסה להבין אם יש טעם לשמור על עצמי או אפשר ללכת בעקבות הצורך הזה שלי- לפגוע.
כבר אכלתי שוקולדים וגלידה אבל זה לא מספיק כדי להגדיר את זה כבולמוס.
לא יודעת אם לבלוע כדורים יעשה לי טוב או לא.
למה טוב? אולי זה ירדים אותי או יטשטש את התחושות שלי, כי כמו שעכשיו, מאוד לא טוב לי.
בעיקר לא לאור התהום הנוראית הזו של הבדידות שממלאת את ימיי.
בא לי לא להתקיים יותר! לא יכולה לסבול וזהו!
אה והתמונה שצירפתי היא זו שתפרסם את האירוע שאני חלק ממנו.
חסר רק הכיתוב, פשוט כי הוא בשלבי עריכה...
