פוצי, גם אני כמוך. מחושבת בכייף.
כלומר הראש שלי יודע כמה יש לי וכמה אני יכולה להוציא. מעולם לא הייתי במינוס, אולי רק לתקופה קצרה. תמיד חסכתי משהו לעת צרה. גם אני עבדתי כל חיי עם משכורת לא מי יודע מה. ובכל זאת לא חסר לי כלום, ואני עוד נותנת. אני חיה חיים של אדם עשיר עם מינימום הוצאות. אנחנו לא נוסעים הרבה לחו"ל כי אני פשוט לא אוהבת את זה. אנחנו נוסעים פעם בשנתיים שלוש. אבל יש לנו בבית חו"ל כל הזמן. הולכים להמון סרטים בכל מיני דילים, הולכים למסעדות בכל מיני דילים. הולכים להצגות בכל מיני דילים. אני מומחית לדילים, מבלה המון. עברתי שוק נוראי עם הבן שלי כשכלתי נסעה. כי ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אני מנסה להתאושש, ולפעול בהתאם. אני חושבת שלחץ הדם שלי חזר להיות נורמלי. דוקא בגלל שהפסקתי עם התרופות. אני בודקת כל יום לחץ דם. ואני גם מרגישה יותר טוב. אני בתחילת דיאטה, וזה קצת קשה. אבל הכל יסתדר אחרי שאוריד כמה קילויים. היום הייתה לי פדיחה עם כלתי. בעיקבות רעידת האדמה, רציתי לדעת איך הדירה כי הם גרים ברב קומות, ואיך הקטן שנשאר עם המטפלת. אז התקשרתי לעבודה וביקשתי אותה. ענתה לי מישהי ואמרה שכלתי לא בעבודה. שאלתי אותה אם לא הגיע היום כי חשבתי שאולי היא חולה. אז הבחורה אמרה שאתקשר לנייד שלה. כמובן התקשרתי ושאלתי אותה אם היא חולה ולמה היא בבית, ואיך עברה רעידת האדמה. אז היא אמרה שהיא כבר לא עובדת. שאלתי מה קרה, והיא אמרה שהיא אצל חברה ושתתקשר אלי אחר כך. ברור שלא תתקשר מיוזמתה. נו מה אתן אומרות? למה לא אמרה שפיטרו אותה? מה הבושה? גרמה לי לעשות טעות. הכל אצלם במשפחה סוד גדול. זה גורם לי לעשות המון טעויות ביחס אליהם. אוףףףףף. עכשיו שהאמא בסדר, אני הולכת להתנתק מהמשפחה שלה. נמאסו לי כל העמדות הפנים שלהם. הכל אצלם גיחי גיחי. אבל מתחת יש המון חרדה ופחדים. אני מרגישה את זה וזה מפריע לי. חצי מהמדינה מפטרים כל הזמן. כאילו מה הבעיה. הרי הייתה לנסיון של 3 חודשים. הבושה עוד תהרוג אותה. הבעיה היא שגם הבן שלי התחיל להיות כמוה, סודי כזה. צריך להגיד את האמת. כי ככה יודעים מה קורה ומחפשים אלטרנטיביות. מצד שני כלתי לא בנויה לעבודה הזאת, כי המיקצוע שלמדה, דורש ביצים, ולה יש בייציות. היא תמיד רצתה להיות גננת ולא רואת חשבון, אז שתעשה הסבה. אבל הוריה הגאותנים מרגישים שזה פחיתות כבוד בשבילה ובשבילם. היא רוצה להיות רק אמא, כי היא טיפוס של אמא. ואולי לעבוד בשעות שהילדים בבית הספר ובגן. הוראה זה המיקצוע. אין כמו להיות גננת או מורה כשהילדים קטנים. אני הייתי מורה עד שהילדים הלכו לתיכון. אחרי זה נעשיתי אשת עסקים. אהבתי יותר את העבודה בעסקים. כי אני טיפוס אסרטיבי ואני אוהבת לעבוד מול גברים. בעבודה קראו לי גבר. מילה שלי הייתה מילה חצובה בסלע. כל החברות שעבדנו איתם ידעו שאם אני אומרת שיקבלו כסף בזמן, הם קיבלו. הסחורה הייתה מגיעה תמיד בזמן. ואצלנו היו הכי פחות טעויות מאשר במקומות אחרים במקום שעבדתי בו. כי אני סופר דייקנית. כלתי הייתה מאוד טובה בלימודים, אבל זה לא מספיק. צריך גם להיות עם עוצמה של גבר בעבודה מהסוג הזה, והיא נשית מפונקת והססנית. היא חייבת עבודה של "נשים". מבחינה מסויימת היא מאכזבת אותי. הייתי רוצה כלה עם יותר ביצים. אבל הבן שלי מעדיף פינוקים.
אני עצובה שכלתי לא מתאימה לי, אבל גם שמחה על הנכדים החמודים, ושהיא מתאימה לבן שלי. אז יש עצב ושמחה ביחד. ומשהו נחמד לסיום, הבן שלי שנמצא עכשיו בארה"ב בענייני עסקים. הוא פגש את בת דודתי אמריקאית מפלורידה. היה להם ערב משגע ביחד. היא מכירה אותו מאז שנולד. היא כתבה לי במייל שהוא גדל להיות גבר מרשים ושיש לו המון ממני וקצת מבעלי.
אז זהו להיום.
