הנה הבידור מגיע
מכיון שחייתי כעשרים שנים כבחורה חסודה ותמה, שסיימה את לימודיה בסמינר חרדי למהדרין (שצ'רנסקי, לכל המעוניינים ברכילות), גיע זמני לשידוך. מכיון שלא דיברתי עם בנים מחוץ למשפחה, וגם זה בבישנות, אז בשידוך הראשון, כמעט התעלפתי, והיו צריכים לתת לי כדור הרגעה, לפני שיגיע הבחור, שהתגלה כמאכזב. השידוך השני, סיפר לי כשתהלכנו לנו מעדנות ברחוב צדדי ברמת גן, שאשתו תלך עם שני כיסויי ראש. באתי הביתה, מדדתי את הפאה של אימי, מעליה שמתי כובע, ונבהלתי ממה שראיתי. השידוך השלישי, נערך בבית מורתי, שסיפרה שהבחור ממש צדיק, טוב אז נכנס לחדר בחור שמן עם זקן, וסיפר, לא לפני כמה דברי תורה, שאשתו תאפה את הלחם בבית, מכיון שהוא, כבוד הצדיק, לא סומך על שום הכשר. אחר כך היה בחור די חביב, שמה שהפריע לי אצלו, מרוב צדיקותי דאז, שהמסכן, לא לבש חליפה, כמנהג כל החרדים שראיתי, אלא בא לפגישות עם חולצות, איך לאמר את זה, בלי שתזדעזעו? קצת עם משבצות עדינות. זה מה שהטריד את מחשבותי התמות והלא מחוללות. אבל מה? יתברך הצדיק שמופיע כאן בפרסומות, שאני חיבת לו אחת. כמעט הסכמתי להתחתן איתו, כי לא היה לי משהו נגדו, והייתי קצת זקנה, בת עשרים. ואז הבחור שלח מכתב לרבי מלובביץ שיברך על השידוך. אבל כאן הפאנץ' ליין, חברים. לא הגיע שום מכתב תשובה. כנראה הריבונו אמר לרבי שזה לא המיועד לגברת. נו מה תגידו? מאז ועד להתפקרותי המוחלטת ארך זמן, אבל ההחלטה הבלתי מודעת היתה, שאני לא מתחתנת עם פלקט. ואין לכם מושג, ואפילו קלוש, כמה הייתי מבוהלת מהשידוכים האלה. הם נתפסו אצלי כאיום קיומי, למרות צדיקותי. והאמת שצדקתי. אגב, שנים אחר כך, עם האיש שאיתי אני התחלתי. (אמרה בגאווה לא מוסתרת)