רעיון למחשבה, אולי.......

[neoM]

רעיון למחשבה, אולי.......

בשלושת השבועות האחרונים נתקלתי פעמיים בתגובות די מעצבנות הקשורות ל"מידת הכאב" ו/או קדימות הכאב. כמו אורי ח, וכמו בובי וכמו סר ג´ון - אני אח שכול. בשיחה עם גברת אחת, עלה ענין השכול. בדר"כ אני לא נוטה להזכיר את היותי אח שכול (את מי זה מעניין, בעצם..) אבל כאן הענין עלה. בשלב מסויים נאמר לי כך: "בכל אופן להיות הורה שכול זה אחרת מאח שכול, זה יותר כואב". אדון אחד, שבנו הטייס נפל נכנס אתי לעימות פוליטי נוקשה באחד הפורומים הרבים. זכיתי וקיבלתי מכתב, לאחר שבאחת מהתגובות אליו, הודעתי לו שהיותו הורה שכול לא מקנה לו קדימות/עליונות מוסרית כלשהי. וטרחתי, כמובן, לציין שאני אח שכול. (אני שנאתי את עצמי מאוד בשלב הזה). במכתבו הוא כמובן טרח להתעלם מהיותי אח שכול, או בלשון נקייה יותר, הבהיר לי את ההבדל התהומי בינו לביני. ===== לא הייתי הורה שכול, ומקווה שגם לא אהיה. אני אח שכול. הרבה פעמים אני שואל את עצמי, אם הורים שכולים מכירים את ילדם כמו שאח מכירו? בכלל, שאלת קדימות הכאב, או "עליונות הכאב" מעוררת בי חלחלה כל פעם שאני שומע אותה. מה אתם אומרים?

 

[אחת מהצד]

שלום לך וברוך הבא

הדיון "למי יותר כואב" ו"למי יותר קשה" התנהל פה כבר כמה פעמים. והוא בעיני כמו מסטיק שנלעס יותר מדי ואיבד את כל הטעם. אם זה מעניין אותך אתה יכול לדפדף הרבה דפים אחורה. נדמה לי שהפעם האחרונה היתה סמוך ליום הזיכרון. ו..כן, הסיפור נשמע מוכר. אז הפורום כולל קבוצה של אנשים שאיבדו ילד, אח, הורה, בן זוג, חבר, מישהו אחר שהיה יקר להם וקרוב. וזכינו גם בחברתם של אלה שחיים עם אנשים שאיבדו, או כאלה שמצאו פה בית למצוקות שלהם. ולכל אחד יש את הכאבים והצרות שלו. ואנחנו לא משווים פה כאבים. ולשאלות שאתה מעלה.. אני מסכימה איתך שכל מקרה הוא לגופו. ולפעמים אח יותר קרוב מאשר הורה. וילד לפעמים קשור לאמא שלו יותר מאשר לאחיו. אבל אני לא חושבת שזה אומר משהו על מידת הכאב של כל אחד מהם, או על היכולת שלו להתמודד עם האובדן. או על ההשפעה שיש לזה על החיים שלו. כי כל אחד בנוי אחרת. ולכל אחד כוחות אחרים ואמונות והסתכלות אחרת על החיים. וכל אחד מתמודד לפי דרכו. ובוודאי שהיות פלוני אדם שאיבד קרוב זה או אחר, לא מקנה לו שום קדימות או עליונות מוסרית כלשהי. הדבר היחידי שהייתי רוצה שזה יקנה לו, זוהי זכות לדרוש רגישות מהסביבה, אם הוא רואה בזה צורך. ותגיד, מה בכלל אתה נכנס לפינות האלה? אחת מהצד

 

[BooBee]

"עכשיו אני כי ההוא הלך"

אני מעולם לא כתבתי בשום מקום שכאבם של הוריי גדול יותר מכאבי שלי, כאחות שכולה. אני רק אומרת, שכאבם של אחים ואחיות הוא לא קטן יותר מכאבם של הורים. ושכול של אחים ואחיות בדרך כלל נדחק לצדדים. אתמול בצהריים פגשתי קרובת משפחה רחוקה, ממש במקרה, בתל אביב. נשיקה על הלחי ומה את עושה פה וכו´. ואז שאלה אותי מה שלום אמא ואבא, "איך הם מסתדרים"? ואני רוצה להגיד לך, שאם הייתי במצב רוח קצת יותר מזופת(יצאתי בדיוק מסרט מאוד עצוב ומרגש, עוד מעט הודעה מיוחדת עליו) הייתי שואלת אותה למה היא לא שואלת אותי מה שלומי. כי עשר דקות עמדנו ליד הקולנוע והיא לא שאלה אותי אפילו פעם אחת מה שלומי אני ואיך אני מסתדרת. וזו בדיוק הנקודה שמפריעה לי כאחות שכולה. הוריי כואבים ועצובים ואני יודעת את זה. לאחרונה הם החלו ללכת לטיפול מקצועי. אני יודעת כמה קשה להם. אני רק אומרת שלי לא קשה פחות. שאני איבדתי אחות, אבל גם חברה. ואני חושבת שהבת דודה מדרגה שלישית שפגשה אותי אתמול בתל אביב, היתה צריכה להבין את זה. וזה משהו שלא קיים בחברה. בדרך כלל גם ככה כל הנושא של שכול הוא נושא שלא מטופל כראוי לדעתי ואני חשבתי כך גם הרבה לפני שאחותי מתה. אני ראיתי את זה כשחברה שלי מתה כשהייתי בצבא וכשידיד טוב שלי נהרג בתאונת אימונים לפני שלוש שנים. ואני רואה איך המדינה מטפלת במשפחות שכולות ואני מבינה כמה הנושא הזה מטוטא לא פעם מתחת לשטיח, כי "לא נעים לדבר על זה". אין דבר כזה למי יותר קשה ולמי יותר כואב. זה כל כך אינדיבידואלי. יש אחים קשורים יותר ויש שפחות. כך גם הורים וחברים. יש דרגות מסוימות של קרבה, מה לעשות. כל אחד גם מתמודד שונה, אחרת. ואני מאוד מבינה את הצורך להעלות את הנושא הזה שוב ושוב ושוב. הוא חשוב מאוד, לדעתי. ועדיין, הוריי לא כואבים יותר ממני ולא כואבים פחות ממני. הם כואבים כהורים שאיבדו ילד, ואני כואבת כאחות שאיבדה אחות. זה לא יותר קשה אצל הורים. זה פשוט קשה אצל הורים, כמו שזה קשה אצל אחים ואחיות. אף אחד לא מנכס לעצמו כאן את תעודת "יקיר השכול והכאב". אבל דווקא מבחוץ, אני רואה את ההפרדה הזו בין הורים לאחים(שלא לדבר על יתומים). כשאני פוגשת איזו חברה של אמא שלי באמצע הרחוב, או את הבת דודה שלי מדרגה שלישית בדיזינגוף סנטר, ושתיהן שואלות אותי מה שלום ההורים ולא זוכרות לשאול אותי מה שלומי, אני כבר לא כועסת. אבל זה מפריע לי. ואני מסכימה עם מה שכתבה אחת מהצד. כל מקרה לגופו ואין דבר כזה קדימות או עליונות מוסרית. זה לא יותר כואב. זה פשוט כואב אחרת. זה לא קשה יותר או פחות. זה פשוט קשה. זה הכל. שבוע טוב, רויטל.

 

[BooBee]

וכמובן, זה נכתב

בתגובה ל neoM רויטל.

 

[noor נור]

"...זכות לדרוש רגישות מהסביבה..."??

´חתניקית???? לכל אחד יש זכות לדרוש את זה ולא קשור אם איבד אח/בן/או מבחינתי את הפלאפון שלו. האמת, שלאחרונה, אפילו אני, די מעסתי ב"שכול" כתירוץ להנחות מהסביבה.אני באופן אישי ממש לא משתמשת בתירוץ הזה, אבל מעבר לזה די מבינה שאנחנו נוטים להיתקע לאותם מקומות שאולי יתנו לנו פיתרון קל לסדר לנו את הבעיות בחיים. אנסה להסביר לפני שתגיע המתקפה... דוגמה:כשאני רואה את אמי מתאבלת על מות אחי, ובכך מונעת מעצמה טיולים/חוגים/בילויים,הנטייה הראשונית שלי היא להבין, לרחם ולקבל. כשהעסק מתמשך ונמרח, אני מבינה שבעצם אחי (ולא רק הוא) היה עבורה תירוץ כל החיים לחיות ללא חוגים/בילויים/טיולים וכו´...ואז הדברים מקבלים פרופורציה אחרת.אין אני מדברת פה על מצבים קליניים בהם אדם זקוק לעזרה. מי כמוני מבין במצבים כאלו וברור לי שבמצבים כאלו כל אחד חייב לקבל את מלוא העזרה מאיפה שרק אפשר. אבל בואו נצא מנקודת הנחה שלא מדובר בדיכאון קליני...ואז מה? כמה שנים נסתתר מאחורי זה? מתי נתחיל לפעול בזכות עצמנו? מתי נפסיק לחכות לפתרונות מבחוץ ונמצא אותם אצלנו בפנים?המון יש לי להגיד בנושא, אבל לא נוח לי הנושא מכיוון שבעבר העלה הרבה דברים על השירטון, שלא לדבר על "שריפת" הפורום הקודם...אז זה מספיק לעכשיו. נשיקות.

 

[אחת מהצד]

נו בטח יש לכל אחד זכות לדרוש..

אבל אני מדברת על זכות יתר. ואולי זה באמת ביטוי קצת אומלל ואם הייתי קוראת עוד פעם הייתי מנסחת אחרת. התכוונתי להבנה. כי קרה פה משהו, שחוצה לך את החיים לשניים, שמשאיר אותך בלי יכולת לנשום. אז כן. בזמן שאת ככה, יש זכות יתר ליחס רגיש. רגיש נור! לא אמרתי הקלות במכס. לא אמרתי עידוד המִסכנוּת. אבל אני גם לא מדברת על האמפטיה שאת מצפה לקבל כשאת מאבדת את הפלא שלך. מה שאת מעלה פה זה משהו אחר. זה כמה אתה סוחב את זה איתך. ועד כמה זה ממשיך לנהל לך את החיים. ועד כמה אנחנו "משתמשים בזה כתירוץ" לכל מיני דברים. ועד כמה אנחנו שיפוטיים כלפי אנשים אחרים. וזה נושאים כבדים. חשובים מאוד אבל כבדים. ולא בא לי על זה עכשיו. אז בערב אחר. וגם לא הבנתי מה הקשר של זה ל"שריפה" ול"שרטון". אבל מי אמר שהכל אני צריכה להבין.

העיקר שיהיה ליל מנוחה ושבוע טוב וזה יספיק לבנתיים.

 

[אורי_ח]

שמח שאמרת מה שאמרת, אחת

כי הנושא חשוב וכי אני מסכים אתך מהתחלה ועד הסוף, כולל מה שבאמצע, ולא התחשק לי שוב לדוש כאן ועכשיו, אחרי שכבר גלגלתי בנושא הזה לפני ימים אחדים. שנאמר: מלאכתם של צדיקים, וגו´...

שבוע רגוע אורי

 

[neoM]

כניסה לפינות

מפליא כמה "אסרטיביות" דרושה על מנת לא להיכנס לפינות כאלה, במיוחד כשאת לא יוזמת אותן במיוחד. אבל.. קצת הפליא אותי "קוצר הרוח" שלך על כך שהעליתי את הנושא. לי הנושא מפריע עכשיו, וחשבתי שמותר לי לדון בו עכשיו, שוב, גם אם הוא נידון הרבה פעמים בעבר.

 

[אחת מהצד]

הממ.. אה.. אופס!

קודם כל סליחה על קוצר הרוח. זה בסדר.. תוריד את המרכאות, אתה פשוט צודק. ואני מתנצלת. מותר לדון במה שמפריע לך ומותר מתי שבא לך. אז סליחה ואני מבטיחה להתנהג יפה (שבועת צופה). וזה לא אסרטיביות מה שדרוש כדי לא להכנס לפינות האלה.

 

[yaffa123]

לא מאמינה שאני עונה

לזה. נראה לי מיותר להתעסק בזה. אתחיל בסיפור. כבר קצת סיפרתי, כשהייתי צריכה לפרוק אבל בשביל העניין אני אחזור שוב. אנחנו התמודדנו 16 שנה עם ילד שידענו תמיד שיכול להיות שלא יהיה מחר, עם טיפולים , אישפוזים כל שיעול מקפיץ וכו´ וכו´ ואז מדי פעם נכנסת שכנה ואני עושה הפסקה ויושבת איתה לשתיה... והיא מספרת: ".... אוי איזה לילה הילד/ה היו מנוזלים קשות, או חולים, או .... כל הלילה לא ישנתי והילד/ה כאלו מסכנים....וכו´.." ואני הייתי יושבת וחושבת בליבי מה לכל הרוחות היא חושבת, לי היא מספרת את זה, הלוואי והיינו מתחלפות ואלו היו הצרות שלי... והבנתי שבשבילה הנזלת והלילה זה הדבר הנורא שיכול להיות, וקשה לאנשים גם חברים טובים וגם מכוונה טובה להתעלות מעל ה"צרות" האישיות באותה שיחהת פורקן שלה. כי בגדול הן ידעו עם מה אנו מתמודדים ותמיד הציעו עזרה. אבל שמגיע רגע הקיטור האישי, אז זה יוצא. מה שאני רוצה להגיד, לכול אחד הצרה שלו נראית הנוראית ביותר. גם הטרגדיה שלי היא הנוראית ביותר, אני מתמודדת עם הנורא מכל, איבדתי את ילדי, אז מה זה לא אומר שהאובדן שלך הוא הנורא מכל, זה לא אומר שבנותי לא חוו את הנורא מכל ואפילו אתה יודע מה, זה לא אומר שהחברים שלו מהכתה ומהשכבה בישוב לא חוו את הנורא מכל (אני רואה את העקבות שלהם ליד קברו). הכל נורא ואין מה להשוות. וגם אם מישהו פתאום השוה את הכאב שלו לשלך זה רק בגלל שהוא כל כך תקוע (ואני לא אומרת זאת לשלילה) באובדנו שהוא לא רואה שום אובדן שמשתווה לשלו, והכל מתוך תחושה אישית שלו. שיהיה לך רק טוב. ומקוה שלא הארכתי מדי. יפה

 

[yaffa123]

חסרה שם "לא" אחד

התכוונתי שזה לא אומר שהאובדן שלך הוא לא הנורא מכל

 

[אחת מהצד]

איזה מזל שבכל זאת ענית יפה..

כי אי אפשר היה לכתוב את זה יותר פשוט וברור. אז שוב פעם אני מורידה את הכובע ומנצלת את ההזדמנות לשלוח לך חיבוק.

 

[nypx]

והכל מתוך תחושה אישית שלו......

לא צריך להוסיף כלום אני

 

[nypx]

????????????????????????

?????????????????????. תשובה

 

[kevant]

לפעמים...

לפעמים רוצים: לשתף, לפרוק, להתפרק, לספר, להתנחם, לחבק ולקבל חיבוק בחזרה. כאן זה המקום. נ.ב. ציטוט מדיברי המנהלת. לא ידעתי היכן לשרשר את הנ"ל. הקטע הנידון ניכתב בעיקבות המיני ויכוח שהתחיל. שלכם. kevant

 

[BooBee]

../images/Emo20.gif

 

[קולינרית]

דבר אחד יש לי להגיד בנושא זה..

ולצערי מתוך ניסיון של חברה, שלא רק שהכאב שלי הוא "קטן" ו"יעבור אחרי שתתחתני" לצערי- אף אחד לא סופר אותי או את 30 חברותי מהמצב הנורא הזה רק מהחודשים האחרונים... אז הדבר שיש לי לומר הוא... ( וזה מוטו.. ) יש מספיק כאב לכולם!!!!!!! כן, לא צריך להילחם על הזכות לכאוב, כל מי שהיה קרוב כואב לו והוא חסר את האדם שהיה חשוב לו ולא מצאתי עדיין שום מדחום שמודד למי כואב יותר או פחות ובענין האחים, אני רואה הרבה סיבות למה החאים הם אלה שקשה להם מאוד וזאת בלי צורך להתחרות עם אף אחד אחר... גם החיים שלי השתנו בשניה, ולא- לא התגברתי, לא החלפתי אותו באף אחד אחר, ונכון- אני עדיין צעירה אבל הלב שלי כבר לא..

 

[הורים גאים וכואבים]

השוואות ופרופורציות

שכול הוא שכול הוא שכול.... וכאב הוא כאב הוא כאב .... כהורים שכולים למדנו שכל אחד נושא את כאבו בדרכו שלו ויש לכבדו, להעריכו ולהתייחס אליו, אם קיימות אנרגיות להשקיע בכך. לדעתנו ולנסיוננו אין כל משמעות לעליונות הכאב ולעריכת השוואת ומידרג בין הכאבים, הסבל והאובדנים. יש מספיק לכולם. וכל אחד זכאי להתייחסות רגישה ואמפטית לכאביו ולמצוקותיו. מצטרפים לדעתה של נור לפיה בכולנו רצוי שיהיה הניצוץ להמשיך ולמצות את החיים בלווית הכאב, העצב, הגעגועים והזכרונות.

 

[יולי63]

פגשתי במישהו שאמר לי דבר דומה

וחשבתי אז, תוך שהוא אומר את דבריו, עד כמה האיש קטן ועד כמה הוא לא מבין שכאב זה דבר שאי אפשר למדוד אז חזק ואמץ! למרות ההבדל התהומי בין אובדן זה ואחר (בלי לציין איזה), אטום ליבך ואוזניך אל מול אנשים שכאלה. האדם שיודע לכבד את כאבו של אחר בלי למדוד (סליחה) למי יש יותר גדול הוא אדם שראוי לחלחלתך ויחסך. עליונות יש רק לשמיים, לשמש ולכוכבים. אני מאד איתך יולי

 

[bertap]

לאחים שכולים

לאחים ואחיות שכולים ליבי אתכם אני אם שכולה ורואה את סיוטי ילדי וחש את כאבם האם לכאב יש מידה ומי שם אדם אחר על מישקל וכמות או מידה אלוהים תן לנו שקט ושלווה לנשמה חזק ואמץ כי לך זו המשימה אוהבת אותך