אל תלכי לבדך
New member
רעידות אדמה
"אני חושבת שטעיתי בפניה" אני צועקת אליה. ומבלי להסתובב לאחור אני ממשיכה לרוץ. היא אמורה להיות מאחורי, מרחק צעדי ריצה ספורים, אומנם אני רצה טוב ממנה, אבל ממש לא בהרבה. זאת כנראה הריצה המשותפת האחרונה שלנו. בעוד מספר ימים היא תיקח את עצמה ותעבור הלאה למקום אחר. ואני? אני אשאר כאן. אני לא מאלה שקמות והולכות, אני מאלה שנשארות, נשארות עד שלא נשאר בשביל מה להשאר. תמיד הייתי כזאת, וזה לא שינקתי את זה מהורי, ברוב המקרים הם אינם כאלה. לאמא שלי, למשל, היה מספיק שכל בשביל לקום ולעזוב את אבי. ולסבתא שלי, למשל, היה מספיק שכל לקום ולעזוב את ארץ מולדתה. אבל אני לא הן. אני מהסוג שמוצא את הפינה שלו, זאת שמספקת מקום מוגן ויציב בצורה יחסית, ואז נאחז בה כאילו כל חייו תלויים בזה.
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא רעידות אדמה. אין לי בעיה עם רעידות אדמה קולקטיבית, יש לי בעיה עם רעידות אדמה פרטיות. מנסיון העבר אני שורדת אותן, אבל הדבר עולה לי באינספור מאמצים וכוחות נפשיים. אני מתכוננת לזה, כבר זמן רב אני אוגרת צידה, כבר זמן רב אני מתאמנת. ועדיין, אני יודעת ששום דבר מזה לא מכין אותי לרגע האמת. לרגע האמת יש חוקים משלו, צורות משלו. אין דבר בעולם הנוכחי שלי שיכול להכין אותי לעולם האחר. ועולם שמתהפך הוא ללא ספק עולם אחר.
"אני נטולת כעס" אני אומרת לה. ומבלי לחכות לתשובה אני מוסיפה: "כלי קיבול הוא לא כלי כועס. מקלט הוא מבצר יציב, אך בו בזמן סופג". ובמילים האלה שתינו יודעות שאני משחררת אותה ממני. אני לא מעלימה אותה, לא מתכחשת אליה, לרגע לא שוכחת, ולא, גם לא נפרדת. אני רק משחררת אותה ממני. נותנת לה את ברכתי לצעוד בדרכה.
"אני חושבת שטעיתי בפניה" אני צועקת אליה. ומבלי להסתובב לאחור אני ממשיכה לרוץ. היא אמורה להיות מאחורי, מרחק צעדי ריצה ספורים, אומנם אני רצה טוב ממנה, אבל ממש לא בהרבה. זאת כנראה הריצה המשותפת האחרונה שלנו. בעוד מספר ימים היא תיקח את עצמה ותעבור הלאה למקום אחר. ואני? אני אשאר כאן. אני לא מאלה שקמות והולכות, אני מאלה שנשארות, נשארות עד שלא נשאר בשביל מה להשאר. תמיד הייתי כזאת, וזה לא שינקתי את זה מהורי, ברוב המקרים הם אינם כאלה. לאמא שלי, למשל, היה מספיק שכל בשביל לקום ולעזוב את אבי. ולסבתא שלי, למשל, היה מספיק שכל לקום ולעזוב את ארץ מולדתה. אבל אני לא הן. אני מהסוג שמוצא את הפינה שלו, זאת שמספקת מקום מוגן ויציב בצורה יחסית, ואז נאחז בה כאילו כל חייו תלויים בזה.
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא רעידות אדמה. אין לי בעיה עם רעידות אדמה קולקטיבית, יש לי בעיה עם רעידות אדמה פרטיות. מנסיון העבר אני שורדת אותן, אבל הדבר עולה לי באינספור מאמצים וכוחות נפשיים. אני מתכוננת לזה, כבר זמן רב אני אוגרת צידה, כבר זמן רב אני מתאמנת. ועדיין, אני יודעת ששום דבר מזה לא מכין אותי לרגע האמת. לרגע האמת יש חוקים משלו, צורות משלו. אין דבר בעולם הנוכחי שלי שיכול להכין אותי לעולם האחר. ועולם שמתהפך הוא ללא ספק עולם אחר.
"אני נטולת כעס" אני אומרת לה. ומבלי לחכות לתשובה אני מוסיפה: "כלי קיבול הוא לא כלי כועס. מקלט הוא מבצר יציב, אך בו בזמן סופג". ובמילים האלה שתינו יודעות שאני משחררת אותה ממני. אני לא מעלימה אותה, לא מתכחשת אליה, לרגע לא שוכחת, ולא, גם לא נפרדת. אני רק משחררת אותה ממני. נותנת לה את ברכתי לצעוד בדרכה.