מתחיל להישמע כמו אורלי קסטל-בלום.
אם ככה זה משפיע עליך, נירה לי מוטב להשאיר אותך רעב. טובה זאתי: דיברתי על לבי, ניסיתי לשכנע את עצמי לדחות בקצת את ההוצאה להורג, אבל במקום שהרציונל ידבר, השתלטו על העניינים גלגלי העיניים שלי. הם כל הזמן ברחו לי למעלה, ועוד למעלה, כאילו שיש כל הזמן מה לראות, עוד ועוד שמיים, מדרגות של שמיים, מגדל בבל של שמיים, ולא רקיע אחד, כחול, עמוק וחד משמעי. לא הייתה לי שום ברירה: הזרקתי לי לווריד זריקת הרגעה והוקל לי, חייו של הילד לפי שעה ניצלו. יאללה. או מחר אחרי הבלוז של דפני (חייבת לשמוע את התלמידה שהיא מעלה מחר לבמה) או חמישי. שדרת צלעות?