רעב
"תאכלי משהו, תראי איך את נראית!"
יכולתי לאהוב אותו רק עבור המשפט הזה.
אבל איך מסבירים למישהו שבקושי מכירים שזה לא היה ככה תמיד, שהשינאה שלמדתי והשומן שעטיתי עליי, שירתו אותי והגנו עליי מאז אותו לילה ועד לשנה האחרונה.
מתיימר לדעת. זורק לעברי בקלילות את העובדה שעם אנשים זה מאוד קשה לי. הולך לצידי ברחוב ולפתע אוחז לי את היד. מחזיר אותי בבת אחת, בלי לשים לב, לגיל 15.
הוא סוגר אחריו את הדלת ומתנפל עליי, מוביל אותי לחדר מביך. מפחיד.
"את תתמודדי, מור." אני שומעת את עצמי ויודעת שזה שקר.
אני מרגישה את זה ברעד שעובר בי, מכפות הרגליים ועד קצות האצבעות שבידיים, אלו שאזוקות כרגע לצלב עץ.
"מה את עושה לעצמך? למה?"
הכל זועק בי ואני יודעת למה. הכל בוכה בי. ואני יודעת למה.
העיניים שלי מכוסות אבל אני יכולה להרגיש אותו מתקרב. שוט הזנבות שלו מצליף בי בעדינות.
אלוהים, איך יכול להיות שזה כל כך טוב? וכל כך נכון?
מציב לי כל חלק בגוף במקומו. כמו שהיה צריך להיות אלמלא הלילה ההוא.
שומעת אותו נושם ויודעת שהוא רוצה. ויודעת שאני יפה. עוד יותר יודעת שזה מרגיש נכון.
ואז שחרור. ושוב כאב. הוא שם עליי יד כבדה ואני לא יכולה לנשום. אני שוב בת 15. לא רוצה להיות בת 15. אין לי אויר. אני זקוקה לאויר. ולמה זה כל כך מחרמן???
מסתובבת בחדר לבדי. אני חתולה סקרנית ויש לי עיניים גדולות. איך לבקש ממנו עוד? וגם את זה. ומה זה? תראה לי! תנסה עליי! תכאיב לי. אלוהים, תכאיב לי. הוא לופת אותי מאחורה וזה מרגיש בטוח. הוא לא מסוגל להבין למה ואני לא מסוגלת להמשיך לשנוא.
הוא מתפלא שלא הזדיינתי לפני, כל כך לא מבין. מיליון גברים רצו אותי. עוד מיליון רוצים. זה בכלל לא משנה, זה פגום בי לגמרי. נלקח ממני.
עולה למכונית. להגיע לעומרים נראה לי כל כך ארוך. הכל מתוח לי והכל קשה לי. מקללת את העיר הזאת, למרות יופיה. למרות שהיא שובה אותי לגמרי.
מצליחה להרגע רק כשרואה את השלט לאיילון דרום ואז דברים מתחילים לצוף ומשהו סמיך ממלא אותי. זה מתחיל ממש למטה ועולה. זאת הכרה. אולי ידיעה. אולי השלמה ואז דבר גדול יותר, מפחיד הרבה יותר. אני חושבת שרק ככה אני רוצה את זה. אני יודעת שרק ככה אני צריכה את זה והאם ייתכן שזה הפתרון שלי?
"תאכלי משהו, תראי איך את נראית!"
יכולתי לאהוב אותו רק עבור המשפט הזה.
אבל איך מסבירים למישהו שבקושי מכירים שזה לא היה ככה תמיד, שהשינאה שלמדתי והשומן שעטיתי עליי, שירתו אותי והגנו עליי מאז אותו לילה ועד לשנה האחרונה.
מתיימר לדעת. זורק לעברי בקלילות את העובדה שעם אנשים זה מאוד קשה לי. הולך לצידי ברחוב ולפתע אוחז לי את היד. מחזיר אותי בבת אחת, בלי לשים לב, לגיל 15.
הוא סוגר אחריו את הדלת ומתנפל עליי, מוביל אותי לחדר מביך. מפחיד.
"את תתמודדי, מור." אני שומעת את עצמי ויודעת שזה שקר.
אני מרגישה את זה ברעד שעובר בי, מכפות הרגליים ועד קצות האצבעות שבידיים, אלו שאזוקות כרגע לצלב עץ.
"מה את עושה לעצמך? למה?"
הכל זועק בי ואני יודעת למה. הכל בוכה בי. ואני יודעת למה.
העיניים שלי מכוסות אבל אני יכולה להרגיש אותו מתקרב. שוט הזנבות שלו מצליף בי בעדינות.
אלוהים, איך יכול להיות שזה כל כך טוב? וכל כך נכון?
מציב לי כל חלק בגוף במקומו. כמו שהיה צריך להיות אלמלא הלילה ההוא.
שומעת אותו נושם ויודעת שהוא רוצה. ויודעת שאני יפה. עוד יותר יודעת שזה מרגיש נכון.
ואז שחרור. ושוב כאב. הוא שם עליי יד כבדה ואני לא יכולה לנשום. אני שוב בת 15. לא רוצה להיות בת 15. אין לי אויר. אני זקוקה לאויר. ולמה זה כל כך מחרמן???
מסתובבת בחדר לבדי. אני חתולה סקרנית ויש לי עיניים גדולות. איך לבקש ממנו עוד? וגם את זה. ומה זה? תראה לי! תנסה עליי! תכאיב לי. אלוהים, תכאיב לי. הוא לופת אותי מאחורה וזה מרגיש בטוח. הוא לא מסוגל להבין למה ואני לא מסוגלת להמשיך לשנוא.
הוא מתפלא שלא הזדיינתי לפני, כל כך לא מבין. מיליון גברים רצו אותי. עוד מיליון רוצים. זה בכלל לא משנה, זה פגום בי לגמרי. נלקח ממני.
עולה למכונית. להגיע לעומרים נראה לי כל כך ארוך. הכל מתוח לי והכל קשה לי. מקללת את העיר הזאת, למרות יופיה. למרות שהיא שובה אותי לגמרי.
מצליחה להרגע רק כשרואה את השלט לאיילון דרום ואז דברים מתחילים לצוף ומשהו סמיך ממלא אותי. זה מתחיל ממש למטה ועולה. זאת הכרה. אולי ידיעה. אולי השלמה ואז דבר גדול יותר, מפחיד הרבה יותר. אני חושבת שרק ככה אני רוצה את זה. אני יודעת שרק ככה אני צריכה את זה והאם ייתכן שזה הפתרון שלי?