רסיסים.
משכנעת את עצמי בכל מני סיבות לא ברורות שרע לי, נאחזת בשטויות ומפילה עליהן את עול הכאב שלי, בטוחה שבגלל משהו שטותי ולא משמעותי אני יושבת 4 שנים ובוכה על מר גורלי. איזה שטויות. אולי נולדתי כזאת, אולי באמת יש אנשים שנולדים עצובים, לתוך מעגל שחור ואינסופי שנגרר ונגרר עד הגאולה. יש שמביאים אותה על עצמם וזוכים לשקט, יש שנאבקים ונאבקים וחיים חיי הישרדות עד מותם. לא יודעת אולי זה באמת ככה, אולי באמת יש אנשים כאלה. אולי אפשר לכנות אותם פחדנים, נולדו עם פחד מתמיד מהעולם שגורם להם לברוח לעולם התהומי הנוח והקל, שם אין מהם ציפיות תמיד יודעים שיתאכזבו, בו הם נכים נפשית ורגשית, בו הם כל יום מאבדים פיסה קטנה מעצמם וביום מותם הגישמי הופכים תאים מתים ללא נשמה. אולי. לא יודעת. מלקה ומענישה את עצמי בלי סוף, מרוב התעסקות בעונש כבר שכחתי על מה, יושבת וכועסת ומקללת את עצמי, על כל הדברים שלא באשמתי, על כבר הדברים שכן מגיעים לי כביכול, חה, יודעת הכל אבל כמובן מה שהראש מבין הלב לא תמיד מרגיש, כואב לי על עצמי, יודעת שהעונש לא לגמרי מגיע לי ובכל זאת ממשיכה, מלאה בכעס לעולם אך לא מעזה להוציא אותו על אף אחד מלבד עצמי. אני השעיר לעזאזל של עצמי. חה. נתתי לעצמי להתפרק לחמישה ימים, זה הכל, רק חמישה ימים אחרי חודשים של מסכות וזיופים והעמדת פנים שהכל בסדר, שאני חזקה, כן, ככה אהבו אותי. 5 ימים נתתי לעצמי ליפול לקרשים ולהיות הרכיכה העצובה שיושבת אי שם בפנים, נתתי לה ביטוי והנה, כל האנשים שהכי אהבתי ו(חשבתי)שאהבו אותי נעלמו להם, או שסתם כעסו עלי, אנשים שרק הכרתי התאכזבו ואפילו טרחו להטיח זאת בפרצוף שלי. 5 ימים. איזה בלגאן. אסור לי ליפול ככה. חייבת להמשיך להחזיק במסכות שלי שעושות אותי חכמה וחזקה. בפנים אני בסך הכל יצור חלש ומטומטם, לא כזאת חכמה גדולה, כלום לא בא טבעי, מתאימה את עצמי לכל מקום כל כך חסרת עמוד שדרה, חסרת אופי, חסרת טעם. רק אתמול אמרתי למישהי שאסור לבטל את עצמה כל כך, והנה אני יושבת מורידה עצמי לרמת מינוס, מבטלת כל דבר שקשור אלי, ממשיכה להלקות את עצמי ממשיכה בעונש הנוראי הזה, מתי יגמר? מתי אתחיל להרגיש שלא מגיע לי לסבול? למה בכלל אני מרגישה ככה? מבולבלת. מרוב שאני יודעת בלבלתי את עצמי ועכשיו כלום לא ברור. אולי באמת עדיף לא להתעסק עם זה, לתת לזה להצטבר לברוח לשכוח להתעלם ולתקוע את הראש באדמה כמו בת יענה. כבר אין כוח לזיופים. שונאת את זה. שונאת את עצמי על זה. רוצה להיות אני. רוצה שיאהבו את האני האמיתי שיושב שם בפנים, מחכה לתורו, מבקש אהבה, מתחנן לחום. רק קצת. במקומו, מי שחושף פניו החוצה זה הזיוף המתמיד שלי שאותו אוהבים. חה. אני כל כך מגוחכת לפעמים. עייפה מכל זה. רוצה להיות אני. רק אני. אבל כרגיל, אחרי הנפילה הכואבת, אחרי ההתרסקות, אני קמה מרימה את השברים ואוספת אותם לתוך סלסלה קטנה, מצרפת לרסיסים מהפעם הקודמת. מתישהו אני אשב לחבר אותם לתבנית שלמה ויפהפיה. מתישהו.
משכנעת את עצמי בכל מני סיבות לא ברורות שרע לי, נאחזת בשטויות ומפילה עליהן את עול הכאב שלי, בטוחה שבגלל משהו שטותי ולא משמעותי אני יושבת 4 שנים ובוכה על מר גורלי. איזה שטויות. אולי נולדתי כזאת, אולי באמת יש אנשים שנולדים עצובים, לתוך מעגל שחור ואינסופי שנגרר ונגרר עד הגאולה. יש שמביאים אותה על עצמם וזוכים לשקט, יש שנאבקים ונאבקים וחיים חיי הישרדות עד מותם. לא יודעת אולי זה באמת ככה, אולי באמת יש אנשים כאלה. אולי אפשר לכנות אותם פחדנים, נולדו עם פחד מתמיד מהעולם שגורם להם לברוח לעולם התהומי הנוח והקל, שם אין מהם ציפיות תמיד יודעים שיתאכזבו, בו הם נכים נפשית ורגשית, בו הם כל יום מאבדים פיסה קטנה מעצמם וביום מותם הגישמי הופכים תאים מתים ללא נשמה. אולי. לא יודעת. מלקה ומענישה את עצמי בלי סוף, מרוב התעסקות בעונש כבר שכחתי על מה, יושבת וכועסת ומקללת את עצמי, על כל הדברים שלא באשמתי, על כבר הדברים שכן מגיעים לי כביכול, חה, יודעת הכל אבל כמובן מה שהראש מבין הלב לא תמיד מרגיש, כואב לי על עצמי, יודעת שהעונש לא לגמרי מגיע לי ובכל זאת ממשיכה, מלאה בכעס לעולם אך לא מעזה להוציא אותו על אף אחד מלבד עצמי. אני השעיר לעזאזל של עצמי. חה. נתתי לעצמי להתפרק לחמישה ימים, זה הכל, רק חמישה ימים אחרי חודשים של מסכות וזיופים והעמדת פנים שהכל בסדר, שאני חזקה, כן, ככה אהבו אותי. 5 ימים נתתי לעצמי ליפול לקרשים ולהיות הרכיכה העצובה שיושבת אי שם בפנים, נתתי לה ביטוי והנה, כל האנשים שהכי אהבתי ו(חשבתי)שאהבו אותי נעלמו להם, או שסתם כעסו עלי, אנשים שרק הכרתי התאכזבו ואפילו טרחו להטיח זאת בפרצוף שלי. 5 ימים. איזה בלגאן. אסור לי ליפול ככה. חייבת להמשיך להחזיק במסכות שלי שעושות אותי חכמה וחזקה. בפנים אני בסך הכל יצור חלש ומטומטם, לא כזאת חכמה גדולה, כלום לא בא טבעי, מתאימה את עצמי לכל מקום כל כך חסרת עמוד שדרה, חסרת אופי, חסרת טעם. רק אתמול אמרתי למישהי שאסור לבטל את עצמה כל כך, והנה אני יושבת מורידה עצמי לרמת מינוס, מבטלת כל דבר שקשור אלי, ממשיכה להלקות את עצמי ממשיכה בעונש הנוראי הזה, מתי יגמר? מתי אתחיל להרגיש שלא מגיע לי לסבול? למה בכלל אני מרגישה ככה? מבולבלת. מרוב שאני יודעת בלבלתי את עצמי ועכשיו כלום לא ברור. אולי באמת עדיף לא להתעסק עם זה, לתת לזה להצטבר לברוח לשכוח להתעלם ולתקוע את הראש באדמה כמו בת יענה. כבר אין כוח לזיופים. שונאת את זה. שונאת את עצמי על זה. רוצה להיות אני. רוצה שיאהבו את האני האמיתי שיושב שם בפנים, מחכה לתורו, מבקש אהבה, מתחנן לחום. רק קצת. במקומו, מי שחושף פניו החוצה זה הזיוף המתמיד שלי שאותו אוהבים. חה. אני כל כך מגוחכת לפעמים. עייפה מכל זה. רוצה להיות אני. רק אני. אבל כרגיל, אחרי הנפילה הכואבת, אחרי ההתרסקות, אני קמה מרימה את השברים ואוספת אותם לתוך סלסלה קטנה, מצרפת לרסיסים מהפעם הקודמת. מתישהו אני אשב לחבר אותם לתבנית שלמה ויפהפיה. מתישהו.
