רמז למה יש לי?
שלום לכולם, ייקח לי זמן להגיע לפסיכיאטר טוב (כסף ותורים ארוכים) ואני בכל זאת רוצה לשמוע דיעות מאנשים שאולי מכירים את התופעות הללו. אני מקווה שאני בפורום הנכון (או לפחות קרוב
) ואנא, מאוד קשה לי להוציא את זה, לקח לי המון זמן להודות שזה מעבר לכוחי ושבעצם יש בעיה ואני פשוט צריך עזרה. לפני כמה שנים אובחנתי כ-ADD. התחלתי לקחת קונצרטה ומצבי השתפר. אבל. אבל יש לי חשש שזה לא כל הסיפור והייתי רוצה לשמוע עוד דיעות. מה שקורה הוא שיש לי משהו שמזכיר מאניה דיפרסיה אבל אני לא מזדהה עם כל הסימפטומים. אני מכור לעבודה, מכור לשוקולד ומאוד תזזיתי ומרצי כשזה קשור לעבודה. אני איש חמוד ביותר ונחמד, עדין ואנשים אוהבים אותי. אולם, אל האנשים הקרובים אליי (וכרגע זו אשתי) אני כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. אני נהנה מחברתה עד שפתאום אני נכנס למין דיכאון כזה, קושי לחיות בערך (כל דבר קטן קשה לי ומפריע ואני מיואש) ואז אני בעצם מתחיל להאשים את אשתי עד שזה מגיע להתפרצות. אני לוקח את המאפיינים הלא טובים בהתנהגות שלה (ויש כאלה, אבל הם לא מצדיקים התפרצות ובטח זו לא הדרך לתקשר איתה לגבי הבעיות) מאשים אותה ואז מתפרץ. זה בד"כ מלווה בהמון רציונליזציה והסברים מדוע אני עושה את זה- אני הופך אותה לפחות לפושעת בינלאומית ואשמה בהכול. ההתפרצויות יכולות להגיע למצב שאני אומר לה ללכת מהבית (היא טוענת שאני מעיף אותה), שאנחנו נפרדים ושהיא הורסת לי את החיים, לצעוק עליה בשפה לא יפה (ולהגיד דברים מכוערים ביותר) ולפעמים אפילו לשבור דברים בבית (למרות שזה דברים קטנים ומשום מה אני משתדל שהילדים לא ישמעו את זה). במקרים נדירים יותר, אני אפילו מגיע למצב של איום בהתאבדות (אפילו לקחתי כמה אקמולים כדי להפחיד אותה) והפחדות פיזיות - כמו צעקות עליה ובכי. אני נכנס לטראנס כזה ואחרי שהוא נגמר אני מרגיש חרטה אדירה וכאילו מישהו אחר שלט בי. כמובן, זה מאוד מפחיד את אשתי ואותי עוד יותר, זה מערער אותנו מאוד בכל הכיוונים. אל הילדים מעולם לא הייתי כזה אבל אני פוחד שזה גם יקרה. שלא להזכיר את החרדה החברתית שלי ואת הקושי שלי לעיתים בתקשורת עם אנשים. אני מאוד רגיש ונעלב בקלות. אני לא מבקש אבחון עמוק, אלא רמיזות אם למישהו יש ניסיון עם זה. כיוונים. האם זה נראה כמו מאניה דיפרסיה? משהו אחר? תודה מקרב לב.
שלום לכולם, ייקח לי זמן להגיע לפסיכיאטר טוב (כסף ותורים ארוכים) ואני בכל זאת רוצה לשמוע דיעות מאנשים שאולי מכירים את התופעות הללו. אני מקווה שאני בפורום הנכון (או לפחות קרוב
) ואנא, מאוד קשה לי להוציא את זה, לקח לי המון זמן להודות שזה מעבר לכוחי ושבעצם יש בעיה ואני פשוט צריך עזרה. לפני כמה שנים אובחנתי כ-ADD. התחלתי לקחת קונצרטה ומצבי השתפר. אבל. אבל יש לי חשש שזה לא כל הסיפור והייתי רוצה לשמוע עוד דיעות. מה שקורה הוא שיש לי משהו שמזכיר מאניה דיפרסיה אבל אני לא מזדהה עם כל הסימפטומים. אני מכור לעבודה, מכור לשוקולד ומאוד תזזיתי ומרצי כשזה קשור לעבודה. אני איש חמוד ביותר ונחמד, עדין ואנשים אוהבים אותי. אולם, אל האנשים הקרובים אליי (וכרגע זו אשתי) אני כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. אני נהנה מחברתה עד שפתאום אני נכנס למין דיכאון כזה, קושי לחיות בערך (כל דבר קטן קשה לי ומפריע ואני מיואש) ואז אני בעצם מתחיל להאשים את אשתי עד שזה מגיע להתפרצות. אני לוקח את המאפיינים הלא טובים בהתנהגות שלה (ויש כאלה, אבל הם לא מצדיקים התפרצות ובטח זו לא הדרך לתקשר איתה לגבי הבעיות) מאשים אותה ואז מתפרץ. זה בד"כ מלווה בהמון רציונליזציה והסברים מדוע אני עושה את זה- אני הופך אותה לפחות לפושעת בינלאומית ואשמה בהכול. ההתפרצויות יכולות להגיע למצב שאני אומר לה ללכת מהבית (היא טוענת שאני מעיף אותה), שאנחנו נפרדים ושהיא הורסת לי את החיים, לצעוק עליה בשפה לא יפה (ולהגיד דברים מכוערים ביותר) ולפעמים אפילו לשבור דברים בבית (למרות שזה דברים קטנים ומשום מה אני משתדל שהילדים לא ישמעו את זה). במקרים נדירים יותר, אני אפילו מגיע למצב של איום בהתאבדות (אפילו לקחתי כמה אקמולים כדי להפחיד אותה) והפחדות פיזיות - כמו צעקות עליה ובכי. אני נכנס לטראנס כזה ואחרי שהוא נגמר אני מרגיש חרטה אדירה וכאילו מישהו אחר שלט בי. כמובן, זה מאוד מפחיד את אשתי ואותי עוד יותר, זה מערער אותנו מאוד בכל הכיוונים. אל הילדים מעולם לא הייתי כזה אבל אני פוחד שזה גם יקרה. שלא להזכיר את החרדה החברתית שלי ואת הקושי שלי לעיתים בתקשורת עם אנשים. אני מאוד רגיש ונעלב בקלות. אני לא מבקש אבחון עמוק, אלא רמיזות אם למישהו יש ניסיון עם זה. כיוונים. האם זה נראה כמו מאניה דיפרסיה? משהו אחר? תודה מקרב לב.