רכבת ישראל
כמו שכתבתי בפורום ``חטאים ושירי זימה``. שילכו המתפוצצים להזדיין! ו..גם אנחנו
מוקדש לכל נוסעי רכבת ישראל.. אלה שמסתובבים בזמן האחרון עם ציור של מטרה על המצח. כן - אני אחת מהם. ----------------------------------------- השקשוק השקט של הרכבת ותנועתה כמעט והפילו עלי תנומה. הצצתי החוצה אל העולם החשוך, נאנחת. זה היה יום ארוך. השעה היתה אחת עשרה ורבע בלילה, הרכבת האחרונה. אני הייתי אחרי בוקר של זיונים סוחטי מיץ, צהריים של עבודה סוחטת כוח וערב של לימודים סוחטי מוח.. בקיצור - הייתי גמורה. הקרון בו ישבתי התרוקן לאיטו עם כל תחנה שהשארנו מאחור. עוד חצי שעה בערך ואגיע ליעדי. החייל שישב מולי התנמנם וזע קלות כשהסלולרי שלי התחיל לנגן. עניתי במהירות, משתיקה את המנגינה המעצבנת. ``הלו`` ``כן רונן`` עניתי בחיוך. זה היה רונן, מאהב לשעבר שהפך לחבר הכי קרוב. ציפיתי לטלפון הזה. הוא רצה דיווח מלא על הקורות אותי בבוקר הזיונים שלי. כרגיל. אחרי כל הרפתקה, שלי או שלו, הטקס היה לעדכן האחד את השניה. והיום היה תורי.. ``קדימה. שפכי..`` אמר ``אני עדיין על הרכבת`` אמרתי בשקט. ``תקבל דיווח מחר בבוקר``. ``לא. עכשיו!`` ``אתה לא נורמלי. יושבים כאן אנשים מולי`` אמרתי, שולחת מבט לכיוון החייל שישב מולי, ראשו נשען אל החלון, עיניו עצומות. ``יש הרבה אנשים?`` ``לא כל כך. יש כאן איזה חייל שישן מולי`` ``ממממממ.. מקסימום הוא יתחרמן מהסיפור ו..`` ``שתוק כבר. משוגע!`` לחשתי בקול והחייל זע, פוקח עיניים ושולח אלי מבט שואל. ``בגללך הערתי אותו`` אמרתי, שולחת מבט מתנצל לעבר הבחור הצעיר ממול. ``יופי. עכשיו תתחילי לספר!`` החלפנו כמה ``אני לא``, ``את כן`` ולבסוף נשברתי. העפתי מבט אל החייל שחזר ועצם עיניו - שוקע שוב בשינה. התחלתי לספר בקול שקט, משתדלת להבליע את קולי בתוך כף ידי שכיסה על פי הצמוד לטלפון. הקרון היה שקט מידי. לא הסרתי מבטי מהחייל, בוחנת את הבעות פניו, מנסה לגלות באם התיאורים השקטים והעסיסיים שלחשתי לרונן מגיעים גם אליו. הבעתו לא השתנתה. חזהו עלה וירד באיטיות, פניו שלוות. ``..ליטפתי פיטמה אחת עם הלשון, גולשת אל הבטן..`` התיאורים הפכו ליותר ויותר נועזים ושמעתי את רונן נואק מצדו השני של הקו. ``..ואז צללתי אל בין הירכיים שלו והשפתיים נצמדו אל..`` החייל זע קלות, עיניו עדיין עצומות. היססתי לרגע אבל קולו הדוחק של רונן החזיר אותי אל התיאור. ``.. פישקתי שפתיים ועטפתי..`` רונן דחק בי להמשיך, לפרט - חי את הסיטואציה דרך תיאורי. ``..המשכתי ללטף עם קצה הלשון לכל אורך..`` שקעתי בתיאורים, עוצמת עיני ומחייה כל שניה.. מרגישה איך נשימתי מעמיקה בעוד התחושות והטעמים מציפים את חושיי. למרות העייפות הרגשתי איך כל הורמון בריא בגופי מתעורר לחיים. ``..אחזתי בשדיים ועטפתי אותו, השפתיים מחפשות את הקצה שהציץ מ..`` כאילו על פי צו החלה ידי החופשית לנוע מטה, צוללת אל בין ירכיי. ``..הראש התחכך בשפתיים..`` הייתי רטובה לגמרי. מיוחמת לגמרי. התיאור העמיק. ``גמר. שאריות הצליחו לחמוק מבין השפתיים, זולגות על הסנטר, הלשון..`` האנחה שנשמעה מולי פקחה עיני באחת. החייל היה ער לגמרי. מבטו קרוע לרווחה נעוץ בי, חזהו עולה ויורד במהירות, פניו מבהיקות מריגוש. ``יש לנו מאזין, רונן`` לחשתי לצד השני. ``הוא שומע?`` ``כן`` ``את מיוחמת?`` ``בלשון המעטה`` צחקקתי אל תוך הטלפון מבטי נעול בעיניו של החייל. ``מוכנה לזרום עם רעיון שלי?`` ``עוד רעיון מטורף????`` ``תני לי אותו לטלפון?`` ``מה????????`` ``תני לי אותו!!!`` היססתי לרגע ואז הושטתי את הטלפון לעבר החייל. ``מישהו רוצה לדבר איתך.`` ``איתי?`` קולו נשמע שבור מעט. ``כן.`` הוא משך את הטלפון מידי ולרגע נגעו אצבעותינו. החשמל היה שם. בהחלט היה שם! ``שלום`` אמר לטלפון מקשיב לקולו של רונן. ``כן`` ועוד ``כן`` ו``אני מבין`` אחד ו``אתה בטוח?`` מסיים.. ואז הושט הטלפון חזרה אלי. הוא שלח מבט ארוך וחיוך התפשט על שפתיו. הוא קם ממקומו מתרחק לעבר היציאה מהקרון. המומה מההתפתחות הצמדתי את הטלפון במהירות אל אוזני. ``מה אמרת לו??? הוא ברח!`` אמרתי לרונן. ``הוא לא ברח. הוא מחכה לך בשירותים. לכי אליו - ושלא תעיזי לנתק את הטלפון!!! אני רוצה לשמוע הכל!!!`` ``אתה לא נורמלי!!`` קראתי. ``אני לא הולכת לשום שירותים!`` ``את כן.. ואת הולכת לכייף. כולנו הולכים לכייף`` צחק אין לי מושג מאיפה שאבתי את האומץ.. אולי העייפות, השעה, הרטיבות בין הרגליים.. אולי קומבינציה של הכל הרימו אותי על רגליים רועדות. פניתי אל השירותים. ``הדלת תהייה פתוחה. תיכנסי ישר. בלי לדפוק`` אמר לי רונן עמדתי מול הדלת מהססת, שולחת מבטים סביב. אף אחד לא נראה באופק. מרחוק ראיתי כמה אנשים ישנים בקצהו של הקרון השני. הייתי לבד. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת. התא היה צר וצפוף. הוא עמד מולי, נרגש והמום מהסיטואציה לא פחות ממני.. אם לא יותר. ``שימי את הטלפון איפשהו שם - שאוכל לשמוע. ותתחילי !`` ציווה רונן הנחתי את הטלפון על שפת הכיור והרמתי מבטי אל החייל. הוא יצא מקיפאונו והתכופף לעברי, שולח יד אל הדלת מאחורי ונועל אותה. ידיו החלו פותחות את אבזם חגורת מכנסיי הדגמ``ח שלו ואני כרעתי על ברכיי, מלקקת את שפתיי.. ``שימו לב - הרכבת תיכנס בעוד מספר דקות לתחנת @@@, תחנה סופית לרכבת זו. כל הנוסעים מתבקשים לוודא שלא שכחו תיקים וחפצים אישיים ברכבת. תודה ולילה טוב מרכבת ישראל.``
כמו שכתבתי בפורום ``חטאים ושירי זימה``. שילכו המתפוצצים להזדיין! ו..גם אנחנו
מוקדש לכל נוסעי רכבת ישראל.. אלה שמסתובבים בזמן האחרון עם ציור של מטרה על המצח. כן - אני אחת מהם. ----------------------------------------- השקשוק השקט של הרכבת ותנועתה כמעט והפילו עלי תנומה. הצצתי החוצה אל העולם החשוך, נאנחת. זה היה יום ארוך. השעה היתה אחת עשרה ורבע בלילה, הרכבת האחרונה. אני הייתי אחרי בוקר של זיונים סוחטי מיץ, צהריים של עבודה סוחטת כוח וערב של לימודים סוחטי מוח.. בקיצור - הייתי גמורה. הקרון בו ישבתי התרוקן לאיטו עם כל תחנה שהשארנו מאחור. עוד חצי שעה בערך ואגיע ליעדי. החייל שישב מולי התנמנם וזע קלות כשהסלולרי שלי התחיל לנגן. עניתי במהירות, משתיקה את המנגינה המעצבנת. ``הלו`` ``כן רונן`` עניתי בחיוך. זה היה רונן, מאהב לשעבר שהפך לחבר הכי קרוב. ציפיתי לטלפון הזה. הוא רצה דיווח מלא על הקורות אותי בבוקר הזיונים שלי. כרגיל. אחרי כל הרפתקה, שלי או שלו, הטקס היה לעדכן האחד את השניה. והיום היה תורי.. ``קדימה. שפכי..`` אמר ``אני עדיין על הרכבת`` אמרתי בשקט. ``תקבל דיווח מחר בבוקר``. ``לא. עכשיו!`` ``אתה לא נורמלי. יושבים כאן אנשים מולי`` אמרתי, שולחת מבט לכיוון החייל שישב מולי, ראשו נשען אל החלון, עיניו עצומות. ``יש הרבה אנשים?`` ``לא כל כך. יש כאן איזה חייל שישן מולי`` ``ממממממ.. מקסימום הוא יתחרמן מהסיפור ו..`` ``שתוק כבר. משוגע!`` לחשתי בקול והחייל זע, פוקח עיניים ושולח אלי מבט שואל. ``בגללך הערתי אותו`` אמרתי, שולחת מבט מתנצל לעבר הבחור הצעיר ממול. ``יופי. עכשיו תתחילי לספר!`` החלפנו כמה ``אני לא``, ``את כן`` ולבסוף נשברתי. העפתי מבט אל החייל שחזר ועצם עיניו - שוקע שוב בשינה. התחלתי לספר בקול שקט, משתדלת להבליע את קולי בתוך כף ידי שכיסה על פי הצמוד לטלפון. הקרון היה שקט מידי. לא הסרתי מבטי מהחייל, בוחנת את הבעות פניו, מנסה לגלות באם התיאורים השקטים והעסיסיים שלחשתי לרונן מגיעים גם אליו. הבעתו לא השתנתה. חזהו עלה וירד באיטיות, פניו שלוות. ``..ליטפתי פיטמה אחת עם הלשון, גולשת אל הבטן..`` התיאורים הפכו ליותר ויותר נועזים ושמעתי את רונן נואק מצדו השני של הקו. ``..ואז צללתי אל בין הירכיים שלו והשפתיים נצמדו אל..`` החייל זע קלות, עיניו עדיין עצומות. היססתי לרגע אבל קולו הדוחק של רונן החזיר אותי אל התיאור. ``.. פישקתי שפתיים ועטפתי..`` רונן דחק בי להמשיך, לפרט - חי את הסיטואציה דרך תיאורי. ``..המשכתי ללטף עם קצה הלשון לכל אורך..`` שקעתי בתיאורים, עוצמת עיני ומחייה כל שניה.. מרגישה איך נשימתי מעמיקה בעוד התחושות והטעמים מציפים את חושיי. למרות העייפות הרגשתי איך כל הורמון בריא בגופי מתעורר לחיים. ``..אחזתי בשדיים ועטפתי אותו, השפתיים מחפשות את הקצה שהציץ מ..`` כאילו על פי צו החלה ידי החופשית לנוע מטה, צוללת אל בין ירכיי. ``..הראש התחכך בשפתיים..`` הייתי רטובה לגמרי. מיוחמת לגמרי. התיאור העמיק. ``גמר. שאריות הצליחו לחמוק מבין השפתיים, זולגות על הסנטר, הלשון..`` האנחה שנשמעה מולי פקחה עיני באחת. החייל היה ער לגמרי. מבטו קרוע לרווחה נעוץ בי, חזהו עולה ויורד במהירות, פניו מבהיקות מריגוש. ``יש לנו מאזין, רונן`` לחשתי לצד השני. ``הוא שומע?`` ``כן`` ``את מיוחמת?`` ``בלשון המעטה`` צחקקתי אל תוך הטלפון מבטי נעול בעיניו של החייל. ``מוכנה לזרום עם רעיון שלי?`` ``עוד רעיון מטורף????`` ``תני לי אותו לטלפון?`` ``מה????????`` ``תני לי אותו!!!`` היססתי לרגע ואז הושטתי את הטלפון לעבר החייל. ``מישהו רוצה לדבר איתך.`` ``איתי?`` קולו נשמע שבור מעט. ``כן.`` הוא משך את הטלפון מידי ולרגע נגעו אצבעותינו. החשמל היה שם. בהחלט היה שם! ``שלום`` אמר לטלפון מקשיב לקולו של רונן. ``כן`` ועוד ``כן`` ו``אני מבין`` אחד ו``אתה בטוח?`` מסיים.. ואז הושט הטלפון חזרה אלי. הוא שלח מבט ארוך וחיוך התפשט על שפתיו. הוא קם ממקומו מתרחק לעבר היציאה מהקרון. המומה מההתפתחות הצמדתי את הטלפון במהירות אל אוזני. ``מה אמרת לו??? הוא ברח!`` אמרתי לרונן. ``הוא לא ברח. הוא מחכה לך בשירותים. לכי אליו - ושלא תעיזי לנתק את הטלפון!!! אני רוצה לשמוע הכל!!!`` ``אתה לא נורמלי!!`` קראתי. ``אני לא הולכת לשום שירותים!`` ``את כן.. ואת הולכת לכייף. כולנו הולכים לכייף`` צחק אין לי מושג מאיפה שאבתי את האומץ.. אולי העייפות, השעה, הרטיבות בין הרגליים.. אולי קומבינציה של הכל הרימו אותי על רגליים רועדות. פניתי אל השירותים. ``הדלת תהייה פתוחה. תיכנסי ישר. בלי לדפוק`` אמר לי רונן עמדתי מול הדלת מהססת, שולחת מבטים סביב. אף אחד לא נראה באופק. מרחוק ראיתי כמה אנשים ישנים בקצהו של הקרון השני. הייתי לבד. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת. התא היה צר וצפוף. הוא עמד מולי, נרגש והמום מהסיטואציה לא פחות ממני.. אם לא יותר. ``שימי את הטלפון איפשהו שם - שאוכל לשמוע. ותתחילי !`` ציווה רונן הנחתי את הטלפון על שפת הכיור והרמתי מבטי אל החייל. הוא יצא מקיפאונו והתכופף לעברי, שולח יד אל הדלת מאחורי ונועל אותה. ידיו החלו פותחות את אבזם חגורת מכנסיי הדגמ``ח שלו ואני כרעתי על ברכיי, מלקקת את שפתיי.. ``שימו לב - הרכבת תיכנס בעוד מספר דקות לתחנת @@@, תחנה סופית לרכבת זו. כל הנוסעים מתבקשים לוודא שלא שכחו תיקים וחפצים אישיים ברכבת. תודה ולילה טוב מרכבת ישראל.``