קראתי היום כתבה מעניינת
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3526797,00.html
סטטוס תמים שהעלתה חברה בפייסבוק טלטל את עולמי. היא תרגמה פוסט ותיק מהבלוג של ארין קורט, מורה ומאמנת הורים קנדית, שסיכם את עשרת הדברים שילדים הכי זוכרים לטובה מהוריהם. הרשימה כללה בעיקר פעולות ומעשים פשוטים ויומיומיים, וגרמה לי בן רגע לגרור את עצמי לבדיקת עומק אינטנסיבית: כמה מהדברים האלה אני עושה עם ילדיי? בכמה מהם אני משקיעה מספיק תשומת לב וכוונה, מתוך הבנה שדווקא המעשים הללו עשויים להיחרת במוחם הרגיש?
זיכרונות ילדות טובים הם היסודות שעליהם נבנים אנשים מבוגרים בריאים בנפשם. לכן בשבועות האחרונים הרשימה הזאת תלויה מעל המחשב שלי. בעקבותיה יצאתי למסע בין פסיכולוגים, מורים, חוקרים בינלאומיים ומחקרים עדכניים, כדי לגבש רשימה של דברים שילדים זוכרים מהוריהם לטובה בבגרותם. הרשימה הזאת כמובן אינה ממצה את כל הזיכרונות הטובים של ילדים, אבל היא חושפת בבהירות את העקרונות המנחים שיוצרים אותם. והם הרבה פחות מסובכים ממה שאולי היה נדמה.
יש רשימה של 10 נושאיםם מעניינים ואני קופצת ישר לאחרון כי הוא הכי מעניין בעיני-
10
ולא משנה מה היה, משנה מה ילדים זוכרים שהיה
הנחה מקובלת כיום היא שהתמודדות עם מתח וטראומה בילדות גורמת לגוף נזק, שמגדיל את הסיכון לחלות בעתיד. חלק מעניין במיוחד במחקריה של ד"ר מאלרס עוסק בזיכרונות הנתפסים, כלומר לא בשאלה מה קרה באמת, אלא בשאלה איך הילד זוכר את זה - ואיך הזיכרון משפיע על בריאותו הפיזית בהמשך חייו. "אנחנו יודעים מהספרות", מסבירה מאלרס, "שזיכרונות הילדות הם מנבא חזק בדיוק כמו האירועים האמיתיים שקרו בילדות. כלומר אם מישהו חושב שהילדות שלו היתה גרועה, הגוף שלו יגיב בהתאם גם אם היא לא היתה גרועה כלל. ואם הוא זוכר שהיתה לו ילדות נהדרת, אז ייתכן שהוא חי בהכחשה, אבל הגוף שלו לא יגיב למתח כי הוא לא קולט מתח. לכן המתח, בין אם הוא אמיתי או נתפס, הוא מנבא חזק מאוד של המצב הבריאותי של אנשים מבוגרים".
