סתם אחת1995
New member
ריק מתוכן..
הייתי מרוסקת עוד קודם, הייתי מרוסקת בגלל כל מה שהיה, בגלל הצעד החריג שנעשה, בגלל חוסר האונים והוודאות שהיה, בגלל שהקרקע תחתיי רעדה..
ועכשיו... לא רק שהקרקע רועדת אלא האחיזה נעלמה...
לפעמים אני שואלת את עצמי מה דפוק פה לעזאזאל אבל אין תשובה...
חודש אוקטובר הוא חודש קשה, חודש שמלא ימי הולדת במשפחה מה שאומר הרבה פגישות איתו בלי יכולת להתחמק..
אבל זה לא היה צפוי, אפילו בסיוטים הכי קשים שלי לא דימיינתי שזה יקרה שוב.
אחותי חגגה יום הולדת בבית, הזמינה חברים ואת כל האחים, בינהם הוא.. הכניסה אותו אלי הביתה בלי לחשוב פעמיים, בלי לשאול אם זה בסדר בשבילי, וגם אמא שלי לא חשבה שאולי זה יהיה יותר מידי ולא מנעה את זה..
על זה נוסף לחץ אטומי שאגיע ליום הולדת, שלא אשאר בשירות או אצא עם חברה, ״אין סיכוי שלא תיהי ביום הולדת שלי״...
מיליון שאלות רצות בראש, מיליון רצונות אבל מנגד שיתוק, לא אגיד כלום כי זה מסוכן מידי, לא אעשה כלום כי זה מסוכן מידי.. ואז שותים.. ושותים.. ושותים.. כבר בקבוק אבל זה לא עוזר כי הוא מולי, ומזל שהקול שלך לא יוצא כי את עומדת לצרוח ליד כולם שיעוף מפה שהוא לא יכול להיות פה במקום ה״מוגן״ האחרון שיש ממנו, שילך כי הוא פגע בי שילך כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשהוא מולי, שילך כי אני פשוט לא יכולה יותר, אבל הקול לא יוצא והוא לא הולך.. אז עוברים להרס עצמי הבא וככה זה נמשך עד הרגע שכולם הולכים אבל ברגע הזה את כבר כבוייה, מתה מפנים, לא מרגישה כלום אבל מרגישה הכל, את חלשה את צריכה שמישהו ירים אותך אבל אין אף אחד אז את נגררת, נגררת למיטה אבל בדרך אוספת דברים שיעזרו לך להפיג את הכאב החד הזה שמשתק, הכאב הזה שתעשי הכל בשביל שיעלם, הכאב הזה שגדול עליך בכמה מידות.. ובבוקר תקומי ותלבשי את החיוך שלך כי אסור שידעו מה היה, כי אסור שירגישו שהיה... ואז תחזרי הביתה ופתאום תיהי ״חולה״ ותשארי במיטה עד הפעם הבאה שתצטרכי לראות אותו, לא תצאי ממנה אפילו לשניה, כי כואב, כי לא צריך, כי את מעדיפה להישאר רק עם הפלאשבקים מאשר לצאת ולראות אותו באותה נקודה במקום ״מוגן״.....
ההתרסקות הפכה למיליון חלקיקים קטנים שלא יתחברו יותר לעולם, ההתרסקות לא תיפסק כי המפגשים לא נפסקים, כי גם מחר זה יקרה..ההתרסקות לא תיפסק כי הוא לא פה כבר אבל בראש הוא יושב בנקודה הזאתי בספה, לידי, הוא יוושב לידי ואני כבר מזמן לא פה אלא אז ילדה קטנה שכמו סתומה מסכימה... הראש כואב מיותר מידי מחשבות והתמודדויות שגם הבנאדם הכי חזק בעולם לא יכול לעבור את כולם ביחד...
אי אפשר להמשיך יותר, לא ככה...
https://www.youtube.com/watch?v=_CyVtN8Q54s
הייתי מרוסקת עוד קודם, הייתי מרוסקת בגלל כל מה שהיה, בגלל הצעד החריג שנעשה, בגלל חוסר האונים והוודאות שהיה, בגלל שהקרקע תחתיי רעדה..
ועכשיו... לא רק שהקרקע רועדת אלא האחיזה נעלמה...
לפעמים אני שואלת את עצמי מה דפוק פה לעזאזאל אבל אין תשובה...
חודש אוקטובר הוא חודש קשה, חודש שמלא ימי הולדת במשפחה מה שאומר הרבה פגישות איתו בלי יכולת להתחמק..
אבל זה לא היה צפוי, אפילו בסיוטים הכי קשים שלי לא דימיינתי שזה יקרה שוב.
אחותי חגגה יום הולדת בבית, הזמינה חברים ואת כל האחים, בינהם הוא.. הכניסה אותו אלי הביתה בלי לחשוב פעמיים, בלי לשאול אם זה בסדר בשבילי, וגם אמא שלי לא חשבה שאולי זה יהיה יותר מידי ולא מנעה את זה..
על זה נוסף לחץ אטומי שאגיע ליום הולדת, שלא אשאר בשירות או אצא עם חברה, ״אין סיכוי שלא תיהי ביום הולדת שלי״...
מיליון שאלות רצות בראש, מיליון רצונות אבל מנגד שיתוק, לא אגיד כלום כי זה מסוכן מידי, לא אעשה כלום כי זה מסוכן מידי.. ואז שותים.. ושותים.. ושותים.. כבר בקבוק אבל זה לא עוזר כי הוא מולי, ומזל שהקול שלך לא יוצא כי את עומדת לצרוח ליד כולם שיעוף מפה שהוא לא יכול להיות פה במקום ה״מוגן״ האחרון שיש ממנו, שילך כי הוא פגע בי שילך כי אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כשהוא מולי, שילך כי אני פשוט לא יכולה יותר, אבל הקול לא יוצא והוא לא הולך.. אז עוברים להרס עצמי הבא וככה זה נמשך עד הרגע שכולם הולכים אבל ברגע הזה את כבר כבוייה, מתה מפנים, לא מרגישה כלום אבל מרגישה הכל, את חלשה את צריכה שמישהו ירים אותך אבל אין אף אחד אז את נגררת, נגררת למיטה אבל בדרך אוספת דברים שיעזרו לך להפיג את הכאב החד הזה שמשתק, הכאב הזה שתעשי הכל בשביל שיעלם, הכאב הזה שגדול עליך בכמה מידות.. ובבוקר תקומי ותלבשי את החיוך שלך כי אסור שידעו מה היה, כי אסור שירגישו שהיה... ואז תחזרי הביתה ופתאום תיהי ״חולה״ ותשארי במיטה עד הפעם הבאה שתצטרכי לראות אותו, לא תצאי ממנה אפילו לשניה, כי כואב, כי לא צריך, כי את מעדיפה להישאר רק עם הפלאשבקים מאשר לצאת ולראות אותו באותה נקודה במקום ״מוגן״.....
ההתרסקות הפכה למיליון חלקיקים קטנים שלא יתחברו יותר לעולם, ההתרסקות לא תיפסק כי המפגשים לא נפסקים, כי גם מחר זה יקרה..ההתרסקות לא תיפסק כי הוא לא פה כבר אבל בראש הוא יושב בנקודה הזאתי בספה, לידי, הוא יוושב לידי ואני כבר מזמן לא פה אלא אז ילדה קטנה שכמו סתומה מסכימה... הראש כואב מיותר מידי מחשבות והתמודדויות שגם הבנאדם הכי חזק בעולם לא יכול לעבור את כולם ביחד...
אי אפשר להמשיך יותר, לא ככה...
https://www.youtube.com/watch?v=_CyVtN8Q54s
