צמחים ועשבים זה שוב כישוף
כי אתה נותן כח למשהו חיצוני, שירפא אותך. בעקרון, הריפוי הוא החלטה פנימית של האדם, שהוא רוצה להשתחרר מן האשליה הילינג = ריפוי מחלה, היא אשליה. מחלה, היא מגננה בפני האמת. ההילינג תלוי בהבנת הסיבה, לאשליית המחלה. מחלה, היא בחירה. זוהי דרך להתגוננות. זוהי החלטה (בדרך כלל לא מודעת) של החולה, מתוך תחושת חולשה. מתוך אי רצון להתמודד עם `מציאות` מסוימת. בתת מודע, החולה משוכנע, שהמחלה מעניקה לו עצמה. על כן, הריפוי, נתפס במצב כזה, כסכנה עבורו. בריאות, שהיא עצמה אמיתית, נתפסת אצלו כמסוכנת. החולה, מאמין שהוא נפרד מן האלוהות. שהיא מאיימת עליו. החולה מאמין, שהאלוהות היא אכזרית ועשויה להכחיד אותו. על כן, הוא שואף ל``כבוש`` את האלוהות ולגרום ל``מותה``. ההילינג, לעומת זאת, מסמל את תבוסתו של החולה. ההילינג מסמל את גדולתה של האלוהות. ההילינג גורם לחולה להבין, שהוא מאוחד עם האלוהות. ההילינג עומד במקום, ששם נמצא כל מה שהחולה הסתיר מעצמו, במטרה `לגונן` על חייו. אם הוא מחלים- משמע, הוא אחראי למחשבותיו. אם הוא אחראי למחשבותיו- הוא יהיה מוכן `למות` על מנת להוכיח לעצמו, כמה שהוא חלש ומסכן. אם הוא בוחר במוות- אזי חולשתו היא עצמתו. כי אז, הוא מעניש את עצמו בעונש, שהאלוהות הייתה מענישה אותו. שינוי התפיסה הריפוי מתרחש, באותו יחס (או באותה רמה) שהמתרפא מכיר בחוסר הערך של המחלה.כל שנחוץ הוא, להכיר בכך, שהמחלה אינה מעניקה שום רווח. לא רוחני ולא חמרי. ברגע שהמתרפא מכיר בכך, הוא נרפא. אולם, על מנת שיכיר בכך, יש להכיר תחילה מספר עבדות: 1. ברור כשמש, שהחלטות, נעשות על ידי השכל ולא על ידי הגוף. 2. אם המחלה, היא שיטה `לפתור` בעיות אשמה, ברור שהיא החלטה. 3. אם מחלה היא החלטה, ברור שהשכל יצר אותה ולא הגוף. 4. אם השכל יצר את המחלה, גם הריפוי צריך לנבוע משם. בדרך כלל, החולה מסרב להכיר בכך שהמחלה, היא החלטה של השכל ולא של הגוף.הכרה כזאת, תזים את האמונה, שלגוף ישנן תכונות תפקודיות שהשכל אינו אחראי להן.אמונה כזאת תזים את התפיסה ש``אינסטינקטים`` ו``רפלקסים`` אינם קשורים לשכל שלו. הריפוי, מבוסס על שינו התפיסה הזאת. וזה נכון לגבי כל שיטה של הילינג!!! על המתרפא להבין, שהמחלה היא בחירה של השכל, להשתמש בגוף, בדרך לא אוהדת!!!. מתרפא שמבין זאת באמת, מתרפא מיד. אחרת, זה לא יעבוד לאורך זמן. מתרפא שיחליט נגד הריפוי, לא ירפא!!! אם כך, השכל של המתרפא, הוא המרפא. התוצאה, תלויה כמובן בהחלטת המתרפא. בקשר לריפוי, אמונה היא כח יוצר עצמתי ביותר. אם כן, היכן מקומו של ההילר כאן?! ההילר, המרפא, נראה, כאילו הוא מסייע למתרפא להחלים. המתרפא בחר בהילר, על מנת להמחיש את מאוויו לצורה מוחשית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. ולא שום דבר אחר. למעשה, הוא אינו נחוץ כלל!!! למעשה, המתרפא יכול לקום וללכת ללא עזרתו של ההילר, אם יאמר: ``אין לי שום שימוש במחלה``. אין אפילו צורה אחת של מחלה, שלא תרפא בבת אחת- ברגע שהמתרפא יחליט !!! המתרפא רק צריך להחליט. הוא רק צריך להכיר בעובדה, שהמחלה נובעת מן השכל ולא מן הגוף. למעשה, אין לה כל קשר לגוף!!! ואולם, אם יהיה מוכן להכיר בכך, זה עשוי `לעלות` לו במחיר כל תפישת העולם שלו. מפני שאז, לעולם אין שליטה על השכל שלו. ואין אחריות על מחלתו. אזי, האחריות למחלתו, נופלת עליו בלבד!!! מפני שהוא זה המביט על העולם ומפרשו בדרך מוטעית. * אנו רואים מה שאנו בוחרים לראות! לא פחות ולא יותר. * העולם, כשלעצמו, אינו גורם למאומה. בודאי שלא מחלות. * רק המחשבה על כך שהעולם גורם למחלתנו, גורמת לנו לחלות. * בזאת מונח השחרור מהאשמה ומן המחלה גם יחד. מפני שהן זהות!!! * על מנת לקבל את השחרור הזה, יש צורך להכיר, באי ממשותו של הגוף!!! * אם נכיר בחוסר ממשותו של הגוף, ברור שהכאב יעלם לתמיד ויחד אתו, יעלם הבלבול וחוסר הבהירות שלנו לגבי הבריאה (העולם). * עתה, תופיע ההבנה של רצף ההשתלשלות האמיתי. * עתה יופיע הצורך לשים את הסיבה והתוצאה, (קארמה) בכבוד במקומם! הסיבה והתוצאה מתרחשים בו זמנית. הבנה זו תשנה את העולם. הערך של הבנה זאת, הוא אינסופי כלומר, ברגע שנעשתה הבנה אחת, זה משליך על כל תחומי החיים. אי אפשר להמשיך לחיות באשליה. זה פועל באותה דרך, שבה אנו מפילים אבן דומינו אחת, במבנה מסובך ככל שיהיה של אבני דומינו. ברגע שהאבן הראשונה נפלה, זה רץ לאורך כל המבנה. ללא עזרה. מאליו. התוצאה של הבנה זאת, היא הזכרון של האיחוד עם האחדות המוחלטת. באותו רגע, אין משמעות לאשמה, כאב, חורבן או סבל כלשהו. כי בלא מטרה, הם פשוט נעלמים. הקארמה (הסיבה והתוצאה), רק `מעתיקה` את הבריאה. עתה, היא נשקפת מפרספקטיבה נכונה, ללא סילוף או פחד. היא בונה מחדש את המציאות שלנו. L&L TALYA
