ריפוי בעיסוק

ריפוי בעיסוק

יש לי שאלה שמעניינת אותי באופן כללי, מקווה שפה זה בסדר לשאול.

על איזה תפקודים עובדים בריפוי בעיסוק עם נפגעי נפש?
 
על התפקודים שצריך

ובדרך כלל אנשים שונים צריכים דברים שונים.

ורק לסבר את אזנך, כבר מזמן לא מדברים על ה"תפקודים" אלא על "השתתפות". כלומר שהמטרה האולטימטיבית בטיפול היא לראות שהאדם גם משתמש ביום יום שלו באותם תפקודים שהוא משכלל.
 
כן אבל יש למשל

תחומים שבמטריה של הפסיכולוג ותחומים שעליהם אחראית המרפאה בעיסוק או שכל אחד ״תוקף״ את הנושא בדרכים שונות.
 
בכל תחום השיקום

יש אזורי חפיפה גדולים בין המקצועות השונים
בחו"ל למשל מדברים על מומחה שיקום ולא נתפסים לדיסציפלינה מסוימת (פסיכ' עו"ס רב"ע)

מה שקורה בפועל היום במקומות השונים הוא שכשאדם נכנס לטיפול, רואה אותו צוות רב מקצועי ובמשך הזמן לומדים ביחד אתו מי מאנשי הצוות הכי יכול לקדם אותו.... בגלל השוני הזה בדרך בה כל מטפל ניגש לאותם עניינים.

לפעמים הגישה הפרקטית של המרפאה בעיסוק זה בדיוק מה שהאדם צריך - למרות שתפקוד הוא תפקוד הוא תפקוד
 
אוקיי מעניין תודה

אפשר להגיד שריפוי בעיסוק עוסק בתפקודים יחסית בסיסיים כמו למשל לקום בבוקר, להכין אוכל ותפקודים גבוהים כמו למשל אינהיביציה, ויסות רגשי, התנהגות מותאמת הקשר זה הפסיכולוג או שלא עושים חלוקה כזאת?

(האמת שאני שואלת בשביל חברה שלי, לי זכור שבעיקר נתנו לנו לעשות צמידי חרוזים באשפוז:)אבל אולי הייתה מטרה ורציונל מאחורי זה).
 
אפשר להגיד

אבל זה יהיה לא נכון

בריפוי בעיסוק יעסקו בכל מה שחשוב לאדם עצמו. אם לא חשוב לו לקום בבוקר ולהכין לעצמו אוכל, לא יכפו עליו את התפקוד הזה כי זה יהיה בזבוז זמן משווע.

שיקום בצהריים ויקנה אוכל מוכן - אבל שיהיה מוכן לשלם את המחיר שהתנהלות כזו גובה, ויארגן את יומו הכי טוב שאפשר עם ההעדפות שלו.
 
הייתי מגדירה את ההבדל בצורה שונה

בריפוי בעיסוק מתרכזים בפעולה,
בין אם מדובר בלקום בבוקר, או בללכת לעבודה, או כל דבר אחר,
תלוי במצבו של המטופל

פסיכולוגים יכולים לעבוד על אותם נושאים, אבל הגישה שלהם שונה
פסיכולוגים ינסו יותר לעבוד על המקור לקשיים, ובריפוי בעיסוק על הפעולה עצמה.

אם יש אפשרות למטריית טיפול של כמה אנשי מקצוע, תוך שיתוף פעולה ביניהם ( כפי שלרוב קורה במוסדות )
זה הדבר הטוב ביותר.

לגבי צמידי חרוזים, סריגה וכדומה
לפעמים בריפוי בעיסוק המטרה היא לגרום לאדם לעשות משהו, ופחות משנה מה. העיקר שלא ישקע לתוך אי עשייה.
או אפילו הרגשת מסוגלות, כי עשית משהו ( המיוחד עם זה משהו ממשי שאפשר לראות אח"כ)
אין לי שום ידע על סיבת האישפוז שלך, ולכן אין אפשרות לענות מעבר
 
קצת משעשע אותי

לקרוא את התפיסה של מהו ריפוי בעיסוק אצל אחרים

ולא, זה לא החרוזים. המטרה בריפוי בעיסוק היא להביא אנשים בכל גיל ובכל מצב בריאותי להגיע למצב של תפקוד אופטימאלי ולהשתתפות בחיים ובקהילה
אם חרוזים עוזרים לפלוני לעשות זאת, לא נמנע ממנו... אבל זה לא החרוזים


וזה לא "לגרום לאדם לעשות" אלא יותר לגרום לו לבחור ולהחליט. כי אם מישהו מחליט בלב שלם לא לעשות, והוא שמח וטוב לב, לא נבוא להרים אותו ממרבצו בכוח.
 
ואם המרפאה בעיסוק שואלת אותי

מה אני רוצה לעשות ואני אומרת לה שאני רוצה לעשות לכל החבר'ה שיעור ריקודים על מוט היא תאשר לי? כי עשיתי את זה פעם בחדר טיפולים וכשהיא באה היא נתקפה בעתה וזעזוע עמוק.
 
נו - כי זה פרובוקטיבי, חביבתי

ויש אנשים - בלי קשר למקצוע שלהם - שמתבעתים מפרובוקציות ולא יודעים איך לנהל אותן.
גם יש נושאים בעלי גוון מיני שבאופן כללי מקומם בטיפול פרטני ולא בחדר הטיפולים הכללי אליו נכנסים כל מיני אנשים עם כל מיני דיעות ובכל מיני מצבים נפשיים.

אם היית מבקשת את מה שאת מבקשת אחרי השחרור, בטיפול פרטני שלך, אצל מרפאה בעיסוק שאינה מתבעתת - קרוב לוודאי שהייתן מחפשות ביחד שיעור מתאים וכו'
 
אוי נו

אבל כל הכיף זה שזה ספונטני.

והיא באמת הייתה כבדה מאוד, זה לא שזה היה בעירום או משהו. דרך אגב היום זה נחשב ספורט מקובל כמו ספינינג וזומבה.
 
ממש לא הייתה כוונה ללעוג

זה בעיקר מעלה בי חיוך כי מכירה את המשפטים הללו כל כך מקרוב.
ריפוי בעיסוק הוא אחד המקצועות שהכי קשה לאנשים לתפוס, ולמטפלים להסביר.

יש במקצוע הזה פער שאנשים מתקשים לתפוס בין מה שרואים שעושים (נגיד חרוזים) לבין המטרה הטיפולית של האדם הספציפי שחורז באותו רגע.

אצל אחד זה להפיג שיעמום במחלקה. אם לא היה חורז חרוזים היה מטפס על קירות. לפעמים התוצר משמח אותו והוא מוצא עצמו מחלק מתנות לחברים ומשפחה ומתחיל לקבל הזמנות ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. ולפעמים לא. זה נשאר ברמת הפגת השיעמום והתוצר לא מעניין אותו.
אצל שני זו הזדמנות ללמוד מיומנות כלשהי שתמיד סיקרנה אותו ועכשיו יש גם את הזמן, גם את החומרים וגם את ההדרכה.
אצל שלישי זו חזרה למיומנות קודמת. פעם היה לו עסק עבד בתכשיטנות ובעקבות מצבו איבד חלקים שלמים מהמיומנויות שהיו לו ועכשיו מתנסה בסביבה מוגנת ומגלה את יכולותיו או את האובדנים שלו
אצל הרביעי חריזת החרוזים היא בכלל עבודה קוגניטיבית - הוא מתרגל רצפים, מעקב אחר הוראות ברמות מורכבות שונות - התוצר במקרה זה יכול להיות שולי לגמרי... או לא
אצל החמישי בכלל מדובר על תרגול מיומנויות של מוטוריקה עדינה אחרי ניתוח בכף היד - גם כאן התוצר יכול לשמח אותו או לא
אצל השישי - החריזה בכלל שולית הוא מתרגל את היכולת שלו להיות בין אנשים, לנהל שיחה, לא לברוח, להיות יכול לשבת גם ללא חריזה בכלל בחדר עם אנשים (מכירה את אלה שמגיעים, יושבים ולא חורזים? זה זה)

בריפוי בעיסוק פעם החרוזים הם מטרה, פעם הם אמצעי, ופעם גם וגם... ואת כל זה לא רואים בעין בלתי מזוינת.
מה כן רואים? רואים אנשים מסביב לשולחן חורזים, וחושבים: אה, 'חרוזים' זה "ריפוי בעיסוק" כי חשוב לעשות משהו ולהיות עסוקים... בלי לדעת איפה כל אחד מהחורזים נמצא על רצף הטיפול ומה החריזה עושה עבורו.

אז כן, מעלה לי חיוך לשמוע מהצד מה אנשים תופסים. גם שמחה שיש לי קצת הזדמנות להסביר.
 
נראה לי

שמרפאים בעיסוק שמים יותר דגש על תפקוד, בעוד שפסיכולוגים שמים יותר דגש על הרגשה.

כמו שפעם היו צוחקים על פסיכואנליטיקאים:
-"סבלתי מהרטבה ונורא התביישתי. אז הלכתי לפסיכולוג חמש שנים, ודיברנו על זה".
-"נו, אז בעקבות הטיפול הפסקת להרטיב?"
- לא, אני עדיין מרטיב, אבל אני כבר לא מתבייש".

וברצינות: הפסיכולוגיה התקדמה הרבה מאז הפסיכואנליזה. ובכל זאת, היא מדגישה יותר את העולם הסובייקטיבי מאשר את האובייקטיבי.
 

sharpantie

New member
הציטוט שלך

לקוח מאחד מסרטיו של וודי אלן. בסרטיו הישנים, מאוד אהב
לצחוק על כל מה שקשור בפסיכולוגיה.
 
טווב.

האמת שאני יודעת שבמחלקות אשפוז יום עושים עכשיו קבוצות ויסות רגשי, ובבאר יעקב יש אפילו קבוצת פסיכולוגיה חיובית מי היה מאמין.

לגבי הפסיכואנליטיקאים את צודקת, אבל גישות כמו CBT ו-DBT נחשבות יותר פרקטיות, קצת בכיוון של קואוצ'ינג אפילו.

יש דברים נחמדים בפסיכונאליזה, היא סקסית ומסתורית. אבל באמת לא כל כך פרקטית.
 
למעלה