ממש לא הייתה כוונה ללעוג
זה בעיקר מעלה בי חיוך כי מכירה את המשפטים הללו כל כך מקרוב.
ריפוי בעיסוק הוא אחד המקצועות שהכי קשה לאנשים לתפוס, ולמטפלים להסביר.
יש במקצוע הזה פער שאנשים מתקשים לתפוס בין מה שרואים שעושים (נגיד חרוזים) לבין המטרה הטיפולית של האדם הספציפי שחורז באותו רגע.
אצל אחד זה להפיג שיעמום במחלקה. אם לא היה חורז חרוזים היה מטפס על קירות. לפעמים התוצר משמח אותו והוא מוצא עצמו מחלק מתנות לחברים ומשפחה ומתחיל לקבל הזמנות ולהרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. ולפעמים לא. זה נשאר ברמת הפגת השיעמום והתוצר לא מעניין אותו.
אצל שני זו הזדמנות ללמוד מיומנות כלשהי שתמיד סיקרנה אותו ועכשיו יש גם את הזמן, גם את החומרים וגם את ההדרכה.
אצל שלישי זו חזרה למיומנות קודמת. פעם היה לו עסק עבד בתכשיטנות ובעקבות מצבו איבד חלקים שלמים מהמיומנויות שהיו לו ועכשיו מתנסה בסביבה מוגנת ומגלה את יכולותיו או את האובדנים שלו
אצל הרביעי חריזת החרוזים היא בכלל עבודה קוגניטיבית - הוא מתרגל רצפים, מעקב אחר הוראות ברמות מורכבות שונות - התוצר במקרה זה יכול להיות שולי לגמרי... או לא
אצל החמישי בכלל מדובר על תרגול מיומנויות של מוטוריקה עדינה אחרי ניתוח בכף היד - גם כאן התוצר יכול לשמח אותו או לא
אצל השישי - החריזה בכלל שולית הוא מתרגל את היכולת שלו להיות בין אנשים, לנהל שיחה, לא לברוח, להיות יכול לשבת גם ללא חריזה בכלל בחדר עם אנשים (מכירה את אלה שמגיעים, יושבים ולא חורזים? זה זה)
בריפוי בעיסוק פעם החרוזים הם מטרה, פעם הם אמצעי, ופעם גם וגם... ואת כל זה לא רואים בעין בלתי מזוינת.
מה כן רואים? רואים אנשים מסביב לשולחן חורזים, וחושבים: אה, 'חרוזים' זה "ריפוי בעיסוק" כי חשוב לעשות משהו ולהיות עסוקים... בלי לדעת איפה כל אחד מהחורזים נמצא על רצף הטיפול ומה החריזה עושה עבורו.
אז כן, מעלה לי חיוך לשמוע מהצד מה אנשים תופסים. גם שמחה שיש לי קצת הזדמנות להסביר.
אבל אולי הייתה מטרה ורציונל מאחורי זה).