ריב עם חברה טובה
יש לי חברה בשנות ה-40 לחייה, היא נשואה ואם ל-2 בנות. אנחנו מכירות מעל 12 שנים. אני נשואה ויש לי בן 6.
אנחנו חברות המון שנים, במהלכם לכל אחת מאיתנו היו עליות ומורדות אך תמיד תמכו אחת בשניה בכל מצב.
הבעיה התחילה או יותר נכון החמירה לפני כשחצי שנה. מאז שהיא הכירה את בעלה היא הפכה להיות אדם אחר.
היא דכאונית, עצבנית וחסרת שמחת חיים.הם אנשים שונים באופי. הוא מאוד פרימיטיבי, תמיד אומר משפטים כמו: "אישה תפקידה לשרת את הגבר, צריך להכות ילד למטרת חינוך" ועוד.הוא מתנהג באלימות מילולית (והיו פעמים גם פיזית) כלפיה, מתנהג בבוטות ובחוסר כבוד כלפי הסובבים אותה. הרבה מהחברים שלה התנתקו ממנה בגללו ואני הייתה האחרונה במערכה.
במהלך כל השנים הללו השתדלתי להיות אובייקטיבית ולא לדחוף אותה לקום וללכת גם שהיו רגעים שבאמת חשבתי והרגשתי כך. היו מקרים שבהם היא הייתה באה אליי לאחר שהוא היכה אותה וחזרה לאחר יום כאילו לא קרה דבר. היא מודעת להתנהגות שלה וכל פעם אמרה לי " אל תגידי לי לקום וללכת כי אני לא רוצה ואני לא מסוגלת, אני צריכה רק אוזן קשבת ותמיכה ולא מעבר". ידעתי שאין לה את הכוחות לעזוב, ידעתי שאם אומר לה לעזוב היא לא תפנה אליי יותר לעזרה ולכן הייתי שם. עם השנים זה הפך להיות קשה, הוא התנהג בצורה פוגענית כלפיי, כלפי אחותה והורייה.
לפני כחצי שנה הם רבו והיא עזבה את הבית ובאה אליי. בזמן הזה שהם רבו היא כל הזמן דאגה לו כי הוא לא עונה לשיחות טלפון או כל ניסיון אחר. מתוך דאגה ךו היא ממני לנסות להשיג אותו ולברר לשלומו. כל זה אפילו שהוא אשם והיכה אותה. ואכן, התקשרתי אליו, טען שהוא בסדר. ובשיחה הוא טען שאני אשמה בזה שהזוגיות שלו כמו שהיא. השיחה נותקה וכבר לא יכולתי להמשיך ולעודד אותה להישאר. החלטתי לשתף אותה במה שאני חושבת. הסברתי לה שקשה לי להיות בעמדה של "הכותל", אני רוצה לתת לה עצה, להסביר לה זה לא תקין מה שהולך לה במשפחה. אני כבר לא יכולתי להמשיך לפחד מזה שהיא לא תפנה אליי יותר לעזרה אם אומר לה את מה שאני חושבת. הסברתי לה שחברות אמיתית היא גם לומר את הדברים הלא נעימים.
אמרתי לה שאני מוכנה להיות איתה בקשר רק בתנאי שלא תשתף אותי בכל מה שקשור לזוגיות שלה. במידה ותעשה זאת, שתקח בחשבון שלא אוכל להיות אובייקטיבית ולא אנסה לשכנע אותה ללכת לטיפול זוגי או למצוא פתרון אחר, כי הפתרון, להערכתי, הוא לקום וללכת. זו מערכת יחסים אלימה, לא מכבדת ולא ראויה לה. הוספתי שאני גם לא מעוניינת יותר לפגוש אותו כי הוא לא נעים לי.
כפי שציפיתי, היא נפגעה מהדברים שאמרתי לה. אמרה שחברה אמיתית הייתה נשארת שם בכל מחיר ללא שפוטיות.
אני עצובה וכואבת בשבילה, כואבת שאיבדתי חברה טובה אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה לסבול אותו. הרגשתי שהעצות שאני נותנת לה מנוגדות לערכים ושלי, לאמונה שלי איך זוגיות אמורה להיות. הרגשתי שאם אמשיך באותה דרך ולתמוך בה ולתת לה לשמוע עצות שהיא רק רוצה לשמוע זה עוול יותר גדול. החלטתי שאני לא רוצה להיות "הפלסטר" לזוגיות לא בריאה. ייתכן והעובדה שאני כבר לא שם תתן לה את הכוחות לקום וללכת.
מה הייתם עושים?
נ.ב. אם את פה וקוראת את מה שכתבתי, תדעי אני אוהבת ומתגעגעת ויותר מכל, מאמינה שמגיע לך הטוב ביותר. ואל תעשי לו הנחות, אל תמצאי תירוצים להתנהגות האלימה שלו כלפייך!!!!
עשיתי את מה שעשיתי כי הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את מה שאת חווה. אםהייתי במצב דומה לשלך, הייתי רוצה שתגידי לי את האמת גם אם היא כואבת.
יש לי חברה בשנות ה-40 לחייה, היא נשואה ואם ל-2 בנות. אנחנו מכירות מעל 12 שנים. אני נשואה ויש לי בן 6.
אנחנו חברות המון שנים, במהלכם לכל אחת מאיתנו היו עליות ומורדות אך תמיד תמכו אחת בשניה בכל מצב.
הבעיה התחילה או יותר נכון החמירה לפני כשחצי שנה. מאז שהיא הכירה את בעלה היא הפכה להיות אדם אחר.
היא דכאונית, עצבנית וחסרת שמחת חיים.הם אנשים שונים באופי. הוא מאוד פרימיטיבי, תמיד אומר משפטים כמו: "אישה תפקידה לשרת את הגבר, צריך להכות ילד למטרת חינוך" ועוד.הוא מתנהג באלימות מילולית (והיו פעמים גם פיזית) כלפיה, מתנהג בבוטות ובחוסר כבוד כלפי הסובבים אותה. הרבה מהחברים שלה התנתקו ממנה בגללו ואני הייתה האחרונה במערכה.
במהלך כל השנים הללו השתדלתי להיות אובייקטיבית ולא לדחוף אותה לקום וללכת גם שהיו רגעים שבאמת חשבתי והרגשתי כך. היו מקרים שבהם היא הייתה באה אליי לאחר שהוא היכה אותה וחזרה לאחר יום כאילו לא קרה דבר. היא מודעת להתנהגות שלה וכל פעם אמרה לי " אל תגידי לי לקום וללכת כי אני לא רוצה ואני לא מסוגלת, אני צריכה רק אוזן קשבת ותמיכה ולא מעבר". ידעתי שאין לה את הכוחות לעזוב, ידעתי שאם אומר לה לעזוב היא לא תפנה אליי יותר לעזרה ולכן הייתי שם. עם השנים זה הפך להיות קשה, הוא התנהג בצורה פוגענית כלפיי, כלפי אחותה והורייה.
לפני כחצי שנה הם רבו והיא עזבה את הבית ובאה אליי. בזמן הזה שהם רבו היא כל הזמן דאגה לו כי הוא לא עונה לשיחות טלפון או כל ניסיון אחר. מתוך דאגה ךו היא ממני לנסות להשיג אותו ולברר לשלומו. כל זה אפילו שהוא אשם והיכה אותה. ואכן, התקשרתי אליו, טען שהוא בסדר. ובשיחה הוא טען שאני אשמה בזה שהזוגיות שלו כמו שהיא. השיחה נותקה וכבר לא יכולתי להמשיך ולעודד אותה להישאר. החלטתי לשתף אותה במה שאני חושבת. הסברתי לה שקשה לי להיות בעמדה של "הכותל", אני רוצה לתת לה עצה, להסביר לה זה לא תקין מה שהולך לה במשפחה. אני כבר לא יכולתי להמשיך לפחד מזה שהיא לא תפנה אליי יותר לעזרה אם אומר לה את מה שאני חושבת. הסברתי לה שחברות אמיתית היא גם לומר את הדברים הלא נעימים.
אמרתי לה שאני מוכנה להיות איתה בקשר רק בתנאי שלא תשתף אותי בכל מה שקשור לזוגיות שלה. במידה ותעשה זאת, שתקח בחשבון שלא אוכל להיות אובייקטיבית ולא אנסה לשכנע אותה ללכת לטיפול זוגי או למצוא פתרון אחר, כי הפתרון, להערכתי, הוא לקום וללכת. זו מערכת יחסים אלימה, לא מכבדת ולא ראויה לה. הוספתי שאני גם לא מעוניינת יותר לפגוש אותו כי הוא לא נעים לי.
כפי שציפיתי, היא נפגעה מהדברים שאמרתי לה. אמרה שחברה אמיתית הייתה נשארת שם בכל מחיר ללא שפוטיות.
אני עצובה וכואבת בשבילה, כואבת שאיבדתי חברה טובה אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה לסבול אותו. הרגשתי שהעצות שאני נותנת לה מנוגדות לערכים ושלי, לאמונה שלי איך זוגיות אמורה להיות. הרגשתי שאם אמשיך באותה דרך ולתמוך בה ולתת לה לשמוע עצות שהיא רק רוצה לשמוע זה עוול יותר גדול. החלטתי שאני לא רוצה להיות "הפלסטר" לזוגיות לא בריאה. ייתכן והעובדה שאני כבר לא שם תתן לה את הכוחות לקום וללכת.
מה הייתם עושים?
נ.ב. אם את פה וקוראת את מה שכתבתי, תדעי אני אוהבת ומתגעגעת ויותר מכל, מאמינה שמגיע לך הטוב ביותר. ואל תעשי לו הנחות, אל תמצאי תירוצים להתנהגות האלימה שלו כלפייך!!!!
עשיתי את מה שעשיתי כי הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את מה שאת חווה. אםהייתי במצב דומה לשלך, הייתי רוצה שתגידי לי את האמת גם אם היא כואבת.