The Guardian17
New member
ריבים על אמא - סיבוב III
אני כבר לא יודע מה יותר נמאס לי. מהתגובות הטיפשיות שלה לכל דבר הגיוני שאני אומר, לאטימות שלה, לחבר שלה או סתם מהאוטו שתמיד "אני צריכה אותו". היא אוהבת לצאת, כלומר, להפגש עם חברות בבית וזה, לא משהו רציני לרוב. אבל, עם כל הכבוד, את לא חייבת לעשות את ז כל ערב. שתעשה את זה כמובן מתי שבא לה, אבל לה ולי יש אוטו אחד, שגם שאני נסה לבקש ממנה את האוטו היא תצטרך אותו. תמיד אני צריך לחפש חלופות אחרות בעניין הזה. למשל, אם אני שואל אותה לאן היא צריכה להגיע עם האוטו "כאן בת"א..." - קחי מונית ! עד שאני מבקש את האוטו, אלוהים. והיא לא מתפשרת. אוף, אני כועס. לא סתם אני חושב... כל המצב נשאר כל כך גרוע. אני מגיע הביתה אחרי הצבא, רואה את היצור הזה בסלון רק עם תחתונים (
) ואמא שלי לא מעירה לו. או שהיא אומרת לו (וגם זה, אחרי שאני אומר לה) - ואחרי כמה פעמים שהוא עושה את מה שהיא אומרת לו - חוזרת עטרה ליושנה. לא שם פס, בקיצור. לפני כמה ימין הגיע אלי איזה חבר. כבר צלצלו מלמטה ואני פתחתי. הוא ידע שמישהו בא, אבל לא הזיז את עצמו שניה לחדר כדי להתלבש מכו בנאדם. הוא רק שם כרית על עצמו כאילו שהכל בסדר, כאילו שהוא נסתר. ממש עזר. לקחת ישר את אותו חבר לחדרי כדי שלא יצטרך לראות את הזוועה. ושוב, אמרתי לאמא. היא צעקה, הוא צעק חזרה - שום דבר לא עזר והוא מסתובב כמו לא יודע מה בבית... לאחרונה גם היחסים שלי ואמא שלי התקרבו במעט. שיתפתי אותה בנוגע לכמה דברים אישיים שלי ואני חושב שזה היה צעד נבון. היא לא מכירה אותי כמעט, ניסיתי אולי קצת להתקרב אליה. אבל עכשיו אני קצת עוד יותר מבין ש"עידוד" לחוד ו"חפירות" לחוד. אני אוהב את הבית שלי, בית נחמד וטוב, אבל ברגע שיש את האדם הזר הזה בבית, שאני לא מדבר איתו בכלל, שאני מתבייש בו, שלא זורק עלי ועל אמא שלי פס - מה אני אמור להרגיש ? למה אני צריך להסתגר כל כך הרבה בחדר שלי ? למה אני צריך כל פעם לחכות שהוא יצא קצת מהבית לטייל או משהו ?ולמה היא כל כך $%@%@%#$# שהיא חיה איתו. אוף. יש לי עוד שנה בצבא. קצת פחות, אבל עוד שנה. לא מעט. לא מתכוון לעבור דירה גם אחרי שאשתחרר, אני צריך לבסס את עצמי, זאת התוכנית הפיננסית שלי בכל מקרה. גם די ריאלית, לדעתי. אבל שוב, אני משלם כאן מחיר לא זול. לא להביא חברים הבייתה, "להתבייש בעצמי", לא להיות מחוץ לחדר (כי פשוט הוא תמיד בסלון ורובץ שם והתגובה של אמא שלי לזה "תבקש ממנו לצאת מהסלון")... ולא יודע, זה פשוט אדם זר בבית. בית אמור להיות פינה חמה לבאנדם, המקום השקט והמקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח|סדגש"|. לאמא שלי לא אכפת, שלא יהיה לה אכפת... גם לי לא אכפת ממנה. גם כשאני מתקשר כל יום אליה בבוקר לשאול לשלומה היא מנסה לקצר ב"טוב...ביי...ביי..." ולא פעם אני מקבל ניתוק בפנים. מה אני אמור להרגיש ?? אחים שלי, על עף היותם כב בוגרים ושאינם גרים בבית, חושבים כמוני בקשר אליו. גם דודה שלי, אישה משכמה ומעלה, שניהלתי איתה מספר שיחות על כך ודברים אחרים חושבת שהיא צריכה להעיף אותו קיבינימט. ויהי מה, היא אמרה שאין מה לעשות, החלטה של אמא שלי. והיא, בעצמה, איננה יודעת מדוע היא עדיין משאירה אותו בחזקתה. די אמא, תעיפי אותו כבר. נשבר לי. לעולם לא אסלח לך. לעולם.
אני כבר לא יודע מה יותר נמאס לי. מהתגובות הטיפשיות שלה לכל דבר הגיוני שאני אומר, לאטימות שלה, לחבר שלה או סתם מהאוטו שתמיד "אני צריכה אותו". היא אוהבת לצאת, כלומר, להפגש עם חברות בבית וזה, לא משהו רציני לרוב. אבל, עם כל הכבוד, את לא חייבת לעשות את ז כל ערב. שתעשה את זה כמובן מתי שבא לה, אבל לה ולי יש אוטו אחד, שגם שאני נסה לבקש ממנה את האוטו היא תצטרך אותו. תמיד אני צריך לחפש חלופות אחרות בעניין הזה. למשל, אם אני שואל אותה לאן היא צריכה להגיע עם האוטו "כאן בת"א..." - קחי מונית ! עד שאני מבקש את האוטו, אלוהים. והיא לא מתפשרת. אוף, אני כועס. לא סתם אני חושב... כל המצב נשאר כל כך גרוע. אני מגיע הביתה אחרי הצבא, רואה את היצור הזה בסלון רק עם תחתונים (
