העצמי או "אלוהים".
משהו "קטן" ברוח וודנטית... אחדות הכיתות השונות והשיטות השונות בהודו כולם קורנות מאותו רעיון מרכזי של אחדות או דואליזם. כולן תחת מטרייתה של ה"וודנטה", כולן מפורשות על ידה. המהות הסופית של כולן היא תורת האחדות. זה שאנחנו רואים כריבוי, הוא "אלוהים". אנחנו תופסים חומר, את העולם, תחושות רבות פנים. אך בעצם ישנה רק מציאות אחת… כל השמות השונים מסמלים סך הכל ביטויי רמות שונות של אותו אחד. התולעת של היום היא האל של מחר. ההבדלים האלו שאנו כל כך אוהבים הם כולם חלקים של אותה עובדה אין סופית, וההבדל כולו נמצא ברמות הביטוי. העובדה האחת האין סופית היא הגשמת החרות. כל כמה שנשגה בקשר לשיטה, כל מאבקנו הוא למעשה עבור חרות. איננו שואפים לסבל או אושר, אלא לשחרור. מטרה אחת זו היא הסוד לצימאון העצום של האדם . צימאון האדם, אומרים ההודים, צימאון האדם, אומרים הבודהיסטים, הוא צימאון יוקד, בלתי ניתן לרוויה עבור עוד ועוד. אתם אנשי המערב מחפשים ללא הפסקה אחר עוד ועוד עונג והנאה. אינכם יכולים להיות מסופקים, נכון: אך בשורה התחתונה אתם שואפים לחרות. השדה העצום של תשוקתו הוא בעצם הסימן האמיתי לאין סופיותו של האדם. רק בגלל היותו אין סופי, רק מסיבה זו הוא יכול להיות מסופק כשתשוקותיו אין סופיות והגשמתם אין סופית . אז מה כן יכול לספק אותו ? לא זהב, לא הנאות, לא יופי. אחד אין סופי בלבד יכול לספקו, ואותו אין סופי הוא: הוא עצמו. כשהוא יבין ויתפוס זאת, רק אז יגיע השחרור. החליל הזה, אם אברי החישה כקלידיו, אם כל תחושותיו, תפיסותיו, ושיריו, מנגן רק דבר אחד. הוא מייחל לחזור אל היער ממנו נגדע. הצל את עצמך בעצמך! אה, אל תניח לעצמך לשקוע ! כי אתה לעצמך החבר הטוב ביותר. ואתה לעצמך האויב הגדול ביותר. מי יכול לעזור לאין סופי ? אפילו היד המושטת אליך בחשכה תהיה חייבת להיות ידך שלך. פחד ותשוקה הם הגורמים לכל זה, ומי יצר אותם ? אנחנו עצמנו. חיינו הם רק מעבר מחלום לחלום. האדם החולם האין סופי, חולם חלומות סופיים. או, הברכה שבזה, ששום דבר חיצוני לא יכול להיות פנימי ! אלה שליבם נרעד בשומעם שדבר בעולם היחסי אינו יכול להיות נצחי, יודעים מעט מעוד ממה שהם מתכוונים אליו. אני שמיי תכלת אין סופיים. דרכי עובר לו הענן בעל הצבעים השונים, נשאר לרגע, ונעלם. אני אותו כחול אין סופי. אני הצופה, אותו צופה נצחי של הכל. אני רואה, לכן הטבע קיים. איני רואה, לכן היא (הטבע) אינה. אף לא אחד מאתנו יכול היה לראות או לשמוע אם אותה אחדות הייתה נקטעת אפילו לרגע קט. מאמר מתורגם של סוואמי וויקאננדה מ- 1900... משל הזיקית. פעם את נכנס אדם אל היער ובשיטוטיו שם ראה יצור נפלא על עץ. נפעם ונרגש כולו רץ חזרה לספר לחברה. כשפגש אותם וכולו מזיע ומרוגש אמר: היי אחיי, הרגע חזרתי מהיער וראיתי שם יצור מזה מדהים בצבע אדום בוהק. לאחר תיאורים מפורטים של המקום והיצור, קרא פתאום אחד החברים: "האם היה על העץ ההוא העקום ליד הסלע הגדול", כן איך ידעת ענה האיש מופתע. גם אני ראיתי אותו, אך הוא בכלל לא אדום הוא ירוק זית, פסק חד משמעית. מה פתאום התפרץ חבר אחר, מה קרה לכם אתם עיוורי צבעים, היצור בכלל סגול פוקסיה. וכך נמשך והתלהט לו הדיון עד שהחליטו החברים לרדת למקור וללכת למקום. כשהגיעו אל העץ החלו להציג בלהט כל אחד את עמדתו הנחרצת, כשפתאום שמעו קול, וכשהביטו ראו שמישהו יושב למרגלות העץ. "מזה הרעש הזה אמר האיש הזקן שניעור מ"שנתו". "אנחנו מנסים להגיע לכלל החלטה בעניין חשוב ומהותי" אמרו פה אחד. "באיזה עניין" ? שאל האיש. בעניין היצור שחיי על העץ, השיבו. אה זה, אמר האיש. תראו, אני חי תחת בצל העץ הזה עוד מזמן שהיה זרע, ואת היצור אני מכיר היטב, זו זיקית. ממה שראיתי במהלך השנים היא מחליפה צבעים בהתאם לנסיבות ולרצונה, כך שכולם צודקים, לפעמים היא אדומה לפעמים לבנה לפעמים צהובה ולפעמים חסרת צבע. אתם יכולים לחזור הביתה ולנוח בשלווה כי מכל כיוון שתסתכלו על זה צדקתם רק זה שמהרהר ב"אלוהים" ללא הפסקה "יכול לדעת את טבעו האמיתי" הוא לבדו יודע שאלוהים מגלה את עצמו בצורות שונות ובדרכים שונות, ופעם הוא בעל תכונות ולעיתים חסר אותן. רק האדם שחי תחת העץ יודע שהזיקית יכולה ללבוש צבעים שונים ולפעמים היא נשארת "חסרת צבע". אחרים אינם יודעים את האמת במלואה ומתווכחים ביניהם ו…סובלים. ראמקרישנה. קריאה מהנה. אבי.
