ריאקציה

[אמא שלנגה]

ריאקציה

פותחת דיון בין מטפלים-- מה הסיבה שבגללה מופיעה ריאקציה (החמרה) לאחר טיפול? > האם זה סימן חיובי/שלילי ?ואיך אתם מסבירים את הריאקציה מבחינה טיפולית מקצועית? לכאורה טיפול במגע כדוגמת שיאצו/טווינה בעצם פותח סטגנציות ומזרים צ'י ודם אז למה מופיעה תקיעות צ'י (כאב) לאחר הטיפול? איך אתם מסבירים למטופל את התופעה כך שלא יחשוב שנגרמה החמרה/נזק כתוצאה מהטיפול שלכם? (הכוונה לריאקציה של יום).

 

[דוד כפרי]

ריאקציה אינה החמרה!

אם מופיעה החמרה, זה לא ריאקציה אלא גרימת נזק. אם מופיעה החמרה זמנית, ואחריה שיפור - זה ענין אחר. למה אחרי פתיחת סטגנציות מופיע כאב? כי זורם לא רק צ'י ודם, אלא גם "לכלוך" - גם במובן האנרגטי וגם במובן הפיזי - שהצטבר במקומות החסומים וצריך לצאת. איך מסבירים? לא יודע מה עושים אחרים, אני אומר מראש (עוד לפני הטיפול) שזה יכול לקרות, אומר מה קורה בד"כ ומוסיף שיש כאלה שלא קורה להם כלום.

 

[סאן רייז]

../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif

גם אני מסביר מראש שיתכנו ריאקציות כתוצאה מהחלטת הגוף לפלוט החוצה פסולת ורעלים ומעודד את המטופל שיתמודד איתן בהבנה ולא ינסה לשנות אותן פשוט יתן לגוף את המרחב שלו. כמובן שלא כל אחד יסבול מריאקציות. וכמובן שלא יתפס להיסטריה שמצבו החמיר ואז כתוצאה מהבהלה הזו הוא עוד יחמיר את מצבו.

 

[אדומה2]

ריאקציה

ריאקציה באה מהמילה reaction ומשמעותה תגובה. מכאן, שריאקציה אינה החמרה או הטבה, היא פשוט תגובה של האדם לטיפול. למטופליי אני אומרת שיכולה להיות תגובה כזו או אחרת, שאין להיבהל ובכל מקרה, הם תמיד יכולים לפנות אליי טלפונית במידה וקיים צורך. מה הסיבה שיש ריאקציה? אני רוצה שתהיה תגובה לטיפול! אבל את שואלת למה יש החמרה לפעמים לאחר טיפול, ועל זה אומר- יש כמה סיבות: 1. לא טיפלתי נכון. באחת מהתחנות של התשאול, האבחון, קביעת עקרון טיפולי, בחירת נקודות ודיקור- באחת מהתחנות הללו טעיתי. 2. כמו שדוד אמר, לפעמים יש החמרה ליום במצב ואז יש הקלה עד היעלמות טוטאלית של הבעיה. זהו מקרה אפשרי ביותר, וזה בסדר. 3.במידה וההחמרה היא בלתי נסבלת עבור המטופל, כי לפעמים החמרה "טובה" יכולה להימשך יותר מיום, אני מתייחסת לזה כאל טיפול לא נכון ומבקשת ממנו לחזור ומתקנת. יש עוד סיבות אני מתארת לעצמי, אבל אלו עולות לי כרגע. בגדול- אני מסבירה שלכל מטופל תהליך ההחלמה שלו, והוא דינאמי ואינדיבידואלי. יש אחד שיגיב כך ואחר יגיב באופן שונה.

 

[freearth10]

../images/Emo45.gif מסכימה עם יעל

למזלי בקנסיולוגיה לא אמורה להיות ריאקציה כי הגוף אף פעם לא יאשר לטפל במקום אליו המטופל עוד לא בשל להגיע אליו. על כל פנים אני שואלת תמיד לאחר הטיפול אם היתה בעיה של בחילה. בחילה מראה על חוסר יכולת להכיל את החוויה ואז הטיפול היה חזק ומכאיב, אך יש סיכוי שהוא היה חזק מידי ולא עוכל. אהבתי במיוחד את סעיף 3 . זו גישה מאוד נכונה! מאיה

 

[SideKick]

ריאקציה...

אכן תגובה. וכאשר התגובה לא נעימה לנו, יש נטייה להגיד שזו החמרה, כי אנו רואים תגובה לא נעימה בתור דבר חמור. ואין זה בהכרח כך. אני חושבת שהכנה של מטופל לאפשרות של תגובה יכולה להקל מאוד, כי ברגע שהמטופל יודע שייתכן שתהיה תגובה, הוא גם יקבל אותה בדרך טובה יותר. כן, גם כאבים (או סחרחורת ובחילות או דקירות או...) אנו יכולים לקבל באהדה אם אנו יודעים שהם מביאים אותנו למקום טוב יותר (למשל כאבי שרירים בעקבות אימון מפרך).

 

[freearth10]

לי יש בעיה עם סחרחורת ובחילות../images/Emo4.gif

במיוחד אם הסחרחורת לא מייד עוברת. מבחינתי זה סימן לחוסר רצון לקבל את הטיפול ואת השינוי, כי הוא היה עמוק מידי והבן אדם מזדעזע מהחוויה. וזה יכול להגמר לא טוב=המטופל לא ירצה להמשיך בטיפול.

 

[SideKick]

דרכו של הגוף...

הגוף מגיב על שינויים. טיפול הוא שינוי. תהליך הוא מצב של שינוי. ושינוי לעיתים כרוך בכאב/בחילה/סחרחורת/שלשולים ועוד מיני תגובות. חשבי על התהליך הטבעי ביותר בעולם - התפתחותו של תינוק. יש בתהליך הזה כאב (כאבי בטן, כאבי צמיחת שיניים), חוסר יציבות (נפילות רבות ואולי גם סחרחורות), חום (מחלות ילדות), שלל רגרסיות למיניהן. וכשאלה קורים, איננו אומרים שקרה לתינוק או לילד משהו שגופו לא היה מוכן לו. זהו תהליך טבעי. אני מסכימה איתך שכל מצב של תגובה הוא מצב שצריך להתייחס אליו. להקשיב לו. לשאול את הגוף מה דעתו על התגובה ולצפות גם לקבל תשובה. להיות בקשר עם האדם שחווה את התגובה ועם התהליך.

 

[freearth10]

גם שינוי לא חייב להיות טראומטי

אני מסכימה שתהליך טיפולי הוא תהליך של שינויים, אבל לא בטוחה ששינוי חייב להיות כרוך בכאב שמביע סלידה מהתהליך. ניתן ללמוד בדרכים שונות.ניתן לעבור את התהליך הטיפולי גם כן בדרכים שונות. אני לא בטוחה שטיפול חזק מידי יעיל יותר מטיפול מאוזן שעונה לצרכים של המטופל ולא מזעזע אותו ולא מביא אותו למצב טראומטי שבו הוא צריך לבחור אם להמשיך או להפסיק, כי לא בטוח שהוא תמיד יבחר בלהמשיך וכשטיפול נקטע השאלה מה השגנו בטיפול הזה? האם לא עדיף לעשות את זה בעדינות יותר, תוך הקשבה לצרכי המטופל וכאשר אנחנו שומעים שיש תגובה חריפה לעשות בדיוק את מה שיעל עושה. לחשוב איפה טעינו, ולתקן את הטעות. כולנו יוצאים לאויר העולם עם טראומה אחת גדולה. לאחר שלחצו אותנו וגרשו אותנו ממקום שהיה לנו כל כך נעים בו. אז תינוק בשל יותר חווה את זה קל יותר ותינוק בשל פחות "זוכה" לעוד כמה טראומות נלוות בדרך להכרת העולם אליו הוא הגיע, טראומות שישפיעו בעתיד על כל חייו. 3 ילדיי נטו להיוולד בחודש ה-8. אחד מהם הצליחו הרופאים לשמר עוד חודש. ילדתי אותו בחדר צירים. לא הספיקו להעביר אותי לחדר ניתוח. הוא נולד כמעט מתוך שינה. כשהתעוררתי מכאב הוא היה כבר כמעט בחוץ. כתינוק הוא היה התינוק הכי בריא שלי (עד היום הוא כזה) הכי מאושר (עד היום הוא כזה) ותתפלאי גם את גיל ההתבגרות איתו ממש לא הרגשתי. יש נשים שסובלות יותר בתקופת ההריון. יש כאלה שפחות. למה? זו שאלה ששווה לתת עליה את הדעת. גם מה שאת קוראת תהליך "טבעי" אני לא יודעת עד כמה הוא טבעי. גם כשתינוק מקיא שווה לנסות לראות את הסיבה, גם כאשר הוא משלשל. ובן אדם בוגר הוא כבר לא תינוק והתהליך הזה אצלו הוא כבר לא "טבעי". זוהי מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה יש רק מנוצחים. גם מי שניצח בה - הפסיד. ולכן אני מעדיפה לא להכניס את הגופנפש למלחמה, אלא לעבוד איתו בקצב המתאים לו.

מאיה

 

[אדומה2]

נכון, אבל...

שינוי הוא תמיד קשה. ואנחנו מדברים פה על שינוי אמיתי, מבפנים, עד כמה שאפשר להגיע לבסיס. את צודקת מאיה, שינוי זה לא דבר טראומטי (במסגרת טיפול) אבל הוא תמיד יהיה קשה מפני שהטיפול מחייב את האדם להסתכל על המקומות החלשים שלו, על התסכולים, ולעשות שינויים שהם לרוב גדולים מאוד, ואלו הם דברים שיכולים להיות מפחידים ומתסכלים. והדרך היא קשה, אין מה לעשות, יש עליות ויש ירידות. זה לא אומר שעשינו דרך אגב טעות, אם לפעמים קשה. לפעמים קצת אהבה קשוחה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בדרכנו לשינוי.

אבל כמובן, שתמיד תמיד צריך לשים לב בדיוק מה אנחנו עושים, לשמור על גבולות ולהתנהל באופן מדוד ושקול. יעל

 

[freearth10]

דרך קשה

כאשר יש בפני דרך קשה יש לי לפחות 3 אפשרויות להתמודד איתה: 1. לבחור בדרך אחרת 2. להשקיע את כולי ולעבור אותה למרות כל הקושי, כשבסופה אני יכולה להשאר בלי אויר לנשימה. 3. לעבור אותה לאט לאט לנוח מעט.לאחר כל עליה קשה לאסוף כח ולהמשיך הלאה. אם הדרך תהיה איטית מידי יש סכנה שלא נגיע אל סופה. אם היא תהיה מהירה מידי - יתכן ונשבר בדרך. הדרך צריכה להיות מותאמת לאדם וליכולת ההתדמודדות שלו.

מאיה

 

[אני במבי]

וברשותך אוסיף

לדבריך, שאל סוף הדרך כולנו נגיע

אז כדאי לבחור בדרך שתקדם אותנו לכיוון שאנחנו רוצים, ועוד דבר- מה שאנחנו עושים תוך כדי הליכה בה, בדרך שבוחרים,לפעמים חשוב יותר מה"סוף" או המטרה, כי אם נשים

תוך כדי הליכה בדרך--ייתכן שהמטרה תשתנה לנו...... שלכם- רות

 

[SideKick]

הבחירות של הגוף...

בבסיס אני חושבת שאין בינינו חילוקי דעות. אולם אני כותבת על סמך כמה מקרים שנתקלתי בהם לאחרונה. בתקופה האחרונה אינני מטפלת באופן פרטני, אולם אני מנחה ומלמדת קבוצות. כלומר - ניתנות הנחיות - מילוליות וגופניות, ואנשים שונים לוקחים את ההנחיות הללו למקומות שונים, כל אחד בהתאם לצרכיו, לאופיו ולדרכו שלו. יש לי משתתפת אחת שבאופן קבוע מדווחת שכל פעם אחרי שיעור הגוף שלה מפורק למשך יומיים. היא מותשת ולא מסוגלת לזוז. היא מודעת מאיפה באים הדברים ואני עובדת איתה על דרכים נוספות לעשות זאת ולהתמודד עם הדפוס הזה. ועם זאת - כרגע זוהי הבחירה של הגוף שלה - להביא את עצמו כל פעם מחדש למקום שבו הוא מותש ומתפרק. והיה מקרה נוסף עם משתתפת אחרת. בשיעור האחרון עבדנו על נקודה מסוימת בגוף. חמש דקות אחרי התחלת השיעור היא התחילה לסבול מכאבים ולחץ באזור הצלעות, מהצדדים. לי היה ברור הקשר, אבל לה לא כל כך. הצעתי לה להמשיך לעבוד יותר ויותר קטן, עד שהכאב נעלם. אבל היא לא היתה מסוגלת לעבוד קטן יותר. הגוף שלה העדיף לעשות את הדברים בדרכו - ולסבול. זו היתה בחירה שלה. המקרים הללו מובילים אותי למחשבה, שהגוף שלנו בוחר פעמים רבות להביא אותנו למקום של כאב, כי משם, ממקום הכאב, יש סיכוי ללמוד ולצמוח. יש סיכוי שנקשיב לו. זה היה נפלא אם היה לנו עולם ללא כאבים ואם היינו יכולים לעשות את כל התהליכים והלמידות שלנו ללא כאב. אבל אז היו קוראים לזה גן עדן, לא?

 

[freearth10]

כאב זו אפשרות לצמוח

כאשר הכאב מותאם לאדם - לא עובר את הגבולות שלו ולכן כל המקרים שהבאת כאן, הן מבחינתי כאבים "חיוביים" של התמודדות סבירה. אבל במקרים של שלשול, סחרחורת, בחילה, הקאה - לדעתי לפחות, היתה כאן פעולה שהגוף פולט ולא לומד מתוך החוויה הזאת. כאן הכאב הזה היה כאב "שלילי" שמידת יעילותו מוטלת בספק.

 

[דוד כפרי]

מאיה, אדומה, סיידקיק - קצת על שינוי

אדם נרדם על ההגה, 120 קמ"ש, נוסע ישר לתוך עץ. אני לידו, פתאום מבין מה קורה. אם אנחנו במרחק קילומטר מהעץ, יש זמן להעיר אותו בעדינות, שיכוון בשקט את האוטו לכביש. אם אנחנו במרחק 100 מטר מהעץ (במהירות 120 קמ"ש=30 שניות) , אני אעיר אותו בבהלה. אם אנחנו במרחק 50 מטר מהעץ (=15 שניות), אני אצעק עליו שיתעורר!!! אם אנחנו במרחק 10 מטר מהעץ (=3 שניות), אני אקח את ההגה לידיים שלי, ואברר איתו מה דעתו על זה אחרי שנעצור בשקט. בכל אחד מהמצבים הנ"ל, הנהג יגיב אחרת, והאוטו יגיב אחרת. בכל אחד מהם הנהג ייבהל. בכל אחד מהם האוטו יצטרך לחזור לכביש, עם או בלי חריקת בלמים, ירידה לצד השני של הכביש, התנגשות במכוניות אחרות, גדר הפרדה, עמודי חשמל... וצריך לזכור שלהסיט ממסלול-התנגשות משאית, לא דומה להסטת קורקינט. מטופלים שונים, מטפלים שונים, מצבים שונים. המטופל עומד להתנגש בעץ, אנחנו צריכים להעלות אותו חזרה על הכביש.

 

[freearth10]

מטפל טוב

צריך לתמוך במטופל כדי שיצליח לעלות לכביש. כשהמטפל עושה את כל העבודה לבד,(גם אם הכוונה היא לעזור) בהתנגשות הבאה כשאף אחד לא יהיה לצידו הוא ישאר חסר אונים. אני צריכה לתת לו כלים להתמודד. ההתמודדות היא שלו. בדרך שלו.

 

[דוד כפרי]

גם 10 מטר מהעץ? שלוש שניות לתאונה?

 

[freearth10]

../images/Emo6.gif

לתמוך זה לפעמים לעזור לו לכוון את ההגה, לפעמים גם לעזור לו ללחוץ על הברקס

חוץ מזה 10 מטר מהעץ 3 שניות לתאונה - היה צריך לקחת מטפלת אחרת איתו

, אני כבר הייתי נכנסת לפאניקה וצועקת אאאאא-ייייי! אם היה לנו מזל הוא יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

 

[eyal gaash]

ריאקציה ואינסטלציה

היי אמא, אציג לך את ההסבר שניתן לי כשלמדתי שיאצו, הוא מאוד פשוט ואינטואיטיבי. כמובן שמדובר בריאקציה במובן ה"סיני" ולא הפיזי כמו כאב שנובע מלחיצות חזקות מדי. אם נמשיל את זרימת האנרגיה במרידיאנים לזרימת מים בצנרת, יתכן מצב של חסימה אנרגטית - סתימה בצנרת. כשהסתימה רצינית, ואנו פועלים לשחררה, יתכן שחרור חלקי שגורם לסתימה חדשה בהמשך הצנרת. ה"לכלוך" המשתחרר גורם לסתימה חדשה. בהתאם למיקום הסתימה החדשה - הסימפטומים הנלווים (כאב ראש, בחילה וכו'). הטיפול הטוב ביותר לריאקציה הוא לכן המשך העבודה על אותו מרידיאן. ניתן להשתמש בהסבר זה גם עבור המטופל, כשריאקציה היא גם אינדיקציה לאפקטיביות של הטיפול. עם זאת, בטיפול ראשון אני תמיד נזהר לטפל באופן שיטחי יותר בכדי למזער את הסיכוי לריאקציה. איל

 

[SideKick]

ולי יש הסבר נוסף...

אנו מדברים כאן פעמים רבות על אי טיפול בבעיות ועל כך שבעיות שטוטאו מתחת לשטיח (משככי כאבים, אנטיביוטיקה וכו') הולכות ומעמיקות ומחמירות עם חלוף הזמן ועם ההתעלמות מהן. כאשר אנו ניגשים לטיפול, סביר להניח שאנו מקבלים אותו עבור אותו מקום שהבעיה נמצאת בו כעת. וכאשר הסתימה משתחררת שם, המקומות הקודמים על פני הרצף, אלה שלא טופלו בעבר, נותנים את אותותיהם.