צטוט מרגש של דבריה של שלי יחמוביץ':
אחרי שקלטת החטיפה הותרה לפרסום, וגם אתם שמעתם אותה, עם הראיון המקרי אתי ברדיו, המלווה את הזוועה ברכב ואת הדקות האחרונות בחייהם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אני יכולה לחלוק אתכם את מה שיושב לי על הלב ולא מרפה ממני.
צירוף מקרים, ובכל זאת בשבועיים שאני יודעת על תוכנה של הקלטת, אין לי מנוח מהמחשבות על מה שכעת ברור לחלוטין שהיה רגעיהם האחרונים של הנערים האלה. על הפער בין אותו ראיון נינוח שנתתי ובין האלימות הנוראה שהתרחשה לצליליו באותן דקות ממש.
חטפו אותי, אומר גיל-עד בבירור, גערות הרוצחים, קולות ירי עמומים, התרחשות אלימה, ברדיו שצליליו מציפים את הרכב ואף מוגברים שומעים אותי מתראיינת, והראיון הזה הוא רעש הרקע לזוועה ולאימה שהתרחשה ברכב.
גורמי בטחון ששוחחתי אתם אחר כך אמרו שזו חלק מהמלכודת: רדיו פתוח על תחנה ישראלית.
עקיבא נוביק, כתב ידיעות אחרונות, היה הראשון שהתקשר אלי לשאול אם התראיינתי במקרה בתחנת רדיו כלשהי ביום חמישי, 12 ביוני, קצת אחרי השעה 00;22. אכן כן. ביום הזה ובחצי השעה הנוראה הזאת התראיינתי ראיון ארוך לתוכניתו של אהרון ויזנר ברשת ב' של קול ישראל. דברנו על הבחירות לנשיאות, ועל יחסי חילונים ודתיים.
אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבות על הפער הסוריאליסטי בין נינוחותו של הראיון, שנעשה בגינת הבית שלי, כדי לא להפריע לילדים שלי ולחבריהם שהיו בבית, ובין מה שקרה באותן דקות בדיוק לשלושה ילדים אחרים, קטנים מילדי. על אומץ הלב והתושיה של גיל-עד להתקשר ולדווח, על הבנליות והרשלנות המרתיחה שבהתעלמות מקריאת העזרה הנועזת והנואשת שלו, על קיצם האלים והחטוף של שלושה ילדים אהובים ומושקעים, על ההורים שנפשם יוסרה קודם מחרדה נוראה ועכשיו מיגון שאין לו סוף.
על מה שאמרה לי אמו של גיל-עד, בת גלים על בנה: שהוא לא ילד, אלא גבר של ממש, חזק פיסית וחזק נפשית, ושהיא כלל אינה מתפלאה על כך שהיה זה הוא שאזר את האומץ והתושיה לדווח על החטיפה.
הכאב על החיים הצעירים האלה שנגדעו באיבם הוא גדול, גדול מאוד.
יהי זכרם ברוך.
