רוק בקונפדרציה

[tzvika321]

רוק בקונפדרציה

בעוד יפי הנפש זועמים על דגל הקונפדרציה, אולי זמן אחרון להתענג על חתיכת קיטש דרומי-אמריקאי סוחט דמעות, וגם על המנון הרדנקס הלא רשמי.
עם כזו מוזיקה, קצת קשה לי לכעוס עליהם.

 

[oren29at]

אחחח, איזה שיר נוסטלגי של צ'רלי דניאלס!

שמעתי אותו עכשיו לראשונה, עם המלים. תראה מה זה: הקאנטרי המתוק הזה מפעיל אצלנו (אצל רובנו) את תחושת החמימות של מוזיקה "נכונה": עם הסלייד, הקצב הנכון, המלודיה המדוייקת. אמריקנה במיטבה, שגורמת לנו לרצות להיות שם, במרחבים שטופי השמש והמחבקים, הבית האוטופי של כולנו- אמריקה!

ואז אתה קורא את הטקסט, ומסתבר לך שהאדם הפשוט של דניאלס הוא דעא"ש נוצרי, ואתה נזכר שכיהודי, המרחבים הם פחות שטופי שמש ומחבקים עבורך.

אבל המוזיקה, לעזאזל, מצוינת. אז נוסיף לפה שני אמנים דרומיים שקל לי יותר לשמוע: טום פטי ו REM. מסתבר שליברלים רופסים ותבוסתנים יכולים לגדול גם בפלורידה ובג'ורג'יה.

 

[down under]

בעיני סולו הגיטרה בציפור חופשית של לינרד סקינרד

הוא אחד מסולואי הגיטרות הכי טובים בכל הזמנים.

 

[oren29at]

סולואי רוק דרומי הם סולואים מצילי חיים

ככל שהם ארוכים יותר, ככה המאזינים המקומיים רוצחים פחות אפרו-אמריקאים בדרום

.

אז גולשי הפורום מאלבמה ובנותיה- קבלו שעתיים וחצי של קונצרט של האחים אולמן, וזכרו- יש לנו חלום, והוא לא כולל את דגל הקונפדרציה פלוס נשק פלוס כנסיה של אפרו אמריקאים.

 

[tzvika321]

התפוח לא נפל רחוק מהעץ

נניח שגם זה סאות' רוק, אם כי כנראה מדובר בסתם רוק משובח. אולמן גוניור ועוד כמה מפורסמים.

ושרשור כזה לעולם לא יהיה מושלם בלי הלהקה. לא סתם להקה, אלא ד-בנד, עם דגש על ד.

 

[oren29at]

ה- להקה. אבל הם בכלל קנדים לא?

חלקם לפחות.

לא חשוב. מהמוצדקים שבשירים שלהם. ומאחר ועירבת קנדים בשרשור הזה, אין מנוס אלא להביא את ה-קנדי, בק' הידיעה, באחד משירי הדרום המוצדקים ביותר שנכתבו.

 

[tzvika321]

זו כבר הרמה להנחתה

 

[oren29at]

כן הה? טוב, אין ברירה, נזרום עם האסוציאציות

כל אחד וה home sweet home שלו. לאחד זאת אלבמה, לאחר זאת שיקגו, טיפה יותר צפונית, וביתו של הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בארצות הברית של אמריקה.

 

[tzvika321]

אסוציאציה חופשית לגמרי

גם קנדית, שזה צפונה לשיקגו, וגם שרה על נסיכה דרומית

 

[oren29at]

יאללה, קנדה it is

קת'לין אדוארדס הנפלאה, שפרשה לפני איזה שנה ממוזיקה ועכשיו עושה קולות של חזרה, בשיר מ 2008 על שני צעירים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם, ולברוח מהגיוס הכפוי למלחמת אנשי הנפט.

 

[down under]

בקליפת אגוז, וסליחה מהסטייה מהנושא העיקרי

הבעיה של הליברליזם השמאלי בארה"ב כיום הוא שהם הפסיקו לזהות את הרוע.
בעבר להלחם בגזענים הבזויים ממדינות הדרום היה אכן להלחם ברוע התורן.

אולם ב-20 השנה האחרונות הליברליזם הזה לא מזהה את הרוע למרות שהרוע הזה מנפנף מולו בדגל שחור, תרתי משמע לעתים.

אם כי לגנותם של אותם ליברלים-שמאליים אומר שהם גם לפני 40 שנה לא זיהו את כל הרוע הם זיהו את הרוע בגזענות של הדרומיים אדומי הצוואר,
אבל לא זיהו את המדינות שאלעק ניסו ליישם את תורתו של קרל מרכס בתור הרוע התורן.

עד כאן סליחה על הסטייה (תרתי משמע, כי הבנתי בין השורות מה הדעות של מרבית הכותבים כאן בפורום....)

 

[oren29at]

תנוח דעתך

מרבית הכותבים בפורום הצטמצמו למדי בשנים האחרונות, ולמעשה נדמה לי שיש פה שוויון מסוים עם יתרון לבעלי דעות ימניות פלוס מינוס.

לא שזה משנה משהו בפורום הזה, שהוא פורום שעוסק במוזיקה, ומקבל לשורותיו כל גבר או אישה ללא כל קשר לדעותיהם הפוליטיות המפגרות, נטיותיהם המיניות החולות, או מוצאם האתני הנחות.

גייסתי לכאן את דילן בשיר לשלעולם לא נס ליחו.

 

[tzvika321]

יש משהו בסולו הזה

זאת אומרת, אני מסוגל לחשוב על הרבה סולואים יותר מתוחכמים, יותר וירטואוזים, יותר מדוייקים, אבל הסולו הזה אייקוני כנראה בגלל שהוא לא מתוחכם ומדוייק, אלא חתיכת התפרצות חופשית שהולמת את השיר.
כשאני מסתכל על החבורה הזו, במיוחד בהופעות האחרונות לפני ההתרסקות, אני תמיד תוהה להיכן היא הייתה מגיעה, האם היא הייתה הופכת ללהקת קרוזים כמו שאר אחיותיה או שמא באמת היתה שורדת את תהפוכות הזמן והטעם המשתנה של הקהל.

 

[ציףציף1000]

עזבו, רוב נגני הקאנטרי והקאנטרי-רוק הם ימנים

מתוקף המקום והתרבות בהם גדלו. חלק מהם זלגו למחוזות יותר הזויים בשנים האחרונות - וכך גם אמנים שבעבר היו מזוהים עם תרבות הנגד, ההיפים והפולק. אלו מבחינתי יותר מעניינים.

החשודים הרגילים די משעממים: טד ניוג'נט (שפעם היה בין חלוצי הפסייח האמריקאי, ב-Amboy Dukes), או ריי סטיבנס. האחרון היה שדרן מטנסי שהקליט סינגלים בשנות השבעים, כמנהג השדרנים. היה לו להיט נחמד בשם Misty, ואח"כ שיר novelty בשם "הסטריק", על תופעת הרצים-בעירום במשחקי ספורט. סטיבנס המשיך להקליט שירי novelty, ולצידם שירים בהם פרס את משנתו הפוליטית, שעיקרה אנטי-מהגרים ואנטי-אובמה. אחסוך לכם את הלינקים אלא אם תתעקשו. יש גם את דייב מאסטיין ממגדת', ואחד מ-ZZ top, ומייקל מרפי (שבין היתר מתנגד בעיקרון לשמורות טבע) - אבל אף אחד מהם לא מפתיע.

ואז אנחנו גולשים למחוזות היותר מפתיעים: ריצ'י פיורי, מבאפלו ספרינגפילד ופוקו, שלא רק נהיה מטיף נוצרי אדוק, אלא הצטרף לדוברים ימנים מהזן ההזוי ומחזיק בתאוריות קונספירציה. הציצו בעמוד הפייסבוק שלו. מעניין יהיה להאזין לשיחות שלו עם ניל יאנג. ובאותה גזרה ממש: רוג'ר מקגווין וכריס הילמן, נהיו גם הם נוצרים אדוקים מהזן האוונגליסטי, הגרסה האמריקאית לחרדים, על ההשלכות הפוליטיות שלה. אז בגלל זה אין איחוד של הבירדז: דייויד קרוסבי הוא מהצד השני. (אה, וגם ג'ין קלארק ומייקל קלארק אינם בחיים, וגם גראם פארסונס לא).

בכלל, אמני פולק וקאנטרי רוק שנשחקו אחרי שנים של סקס, סמים ורוקנרול, חזרו בשלב מסויים לשורשיהם, כולל חזרה לדת ואימוץ אותם הערכים של הוריהם, כנגדם הם התמרדו מלכתחילה. יש הרבה שמות, לא משנה כרגע. אבל שני מקרים גורמים להרמת-גבה כללית: הביץ' בויז - או לפחות ברוס ג'ונסטון ומייק לאב - מחזיקים בעמדות ימניות קיצוניות. בין היתר, מייק לאב הקליט שיר תחת הכותרת bomb iran. ברוס ג'ונסטון איים על מאן דהוא באלימות בשל תמיכתו (או קשריו?) עם אובמה. והמקרה הכי מוזר: ארלו גאת'רי, בנו של וודי גאת'רי, מעיד על עצמו כרפובליקני-ליברטני, המתנגד לכל התערבות של המדינה בכלכלה וכו', עמדות שנמצאות בסתירה גמורה לערכיו של אביו, וגם לא מתיישבות עם הביוגרפיה של ארלו עצמו, כזכור.

אבל אי אפשר שלא להזכיר את הזיווג הכי מוזר - ומוצלח - במוזיקה האמריקנית, מבחינה זו: זה של גלן קמפבל וג'ימי ווב. השניים באו מרקע לא מאוד שונה: ווב היה בנו של כומר מקולורדו. קמפבל בא הישר משדות הכותנה של ארקנסו, הילד ה-7 מתוך 12. שניהם השתלבו בתעשיית המוזיקה בלוס אנג'לס, שהיתה ליברלית בעיקרה. ווב, שהיה אז עדיין בגיל העשרה, השתלב מהר מבחינה חברתית, ואימץ את הערכים הליברליים - ההיפיים - של התקופה. קמפבל עבד שנים כנגן אולפן (היה גיטריסט ב-wrecking crew), לפני שפנה לקריירת סולו, ששילבה בין קאנטרי לבין פופ ורוק. הוא נשאר שמרן בדעותיו. בשנת 1968 דרכיהם הצטלבו, כאשר קמפבל ביקש להקליט משיריו של ווב, שהיה אז כבר כותב שירים מבוקש. קמפבל נהיה אולי המבצע הכי טוב של שיריו של ווב, אותם הקליט במשך השנים,למרות הפער הגדול לכאורה בתפישות העולם שלהם. ראו כאן, הביצוע של קמפבל ל"גאלווסטון" של ווב: שירו של חייל אמריקני בויטנאם, המתגעגע לבית ולחברה.

 

[oren29at]

יופי של מידע. חלקו באמת מפתיע

את ZZ Top אני מחבב, בעיקר בגלל האלבום Tres Hombres מ 1973. היה לי נוח לחשוב שההילביליות והזקנים הם סוג של הפוך על הפוך על הפוך, אבל מצד שני- אין שום דבר במוזיקה שלהם שמרמז על עמדה ליברלית כלשהי+ הם מטקסס.

מאסטין ממגהדת'? מטאל זה לא עניין קליפורני? וקליפורניה היא לא מדינה דמוקרטית? בכלל ממטאליסטים דווקא מצופה להיות ליברליים ככל האפשר, בעיקר משום שהמוזיקה והפוזה שלהם מאיימים על כל מיני חסודים וחסודות שחרדים לגורל ילדיהם. אז מאסטין בעצם "מדרדר את הנוער" במודע נגד העמדות שלו עצמו? איך שרים "צביעות" בסגנון עדות המטאל?

ארלו גאת'רי הוא אכן מקרה עצוב, אם כי הליברטראניות היא מוטאציה מוזרה ולא ממש צפויה של רפובליקניות.

ונזכיר את תמיכתו של ניל יאנג ברונלד רייגן באמצע שנות השמונים, אבל רק כאנקדוטה, כי מאז יאנג הלך והשמאיל, עד כדי קריאה להדיח את הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

אבל רוג'ר מקגווין? את זה באמת לא צפיתי, בעיקר כי את הקאמבק שלו בסוף שנות השמונים הוא עשה בעזרת טום פטי, דמוקרט ואקטיביסט. באלבום Back From Rio שיצא ב 1989 יש שיר בשם "The Trees Are All Gone", שהוא אקולוגי-סביבתי, אבל גם תוקף את הממסד. המילה "פוליטיקאים" נכתבה בדף המילים כך: politiCIAns.

 

[ציףציף1000]

אם נחשוב על זה מזווית אחת

לפולק יש אלמנט שמרני מובנה, שכן הוא בא לשמר מסורות ישנות, מעצם מהותו. כך שגם אם הפולק היה מזוהה עם ליברליזם בשנות החמישים והשישים, הוא בקלות יכול לשרת גם אידאולוגיות הפוכות. (כמובן, מוזיקת קאנטרי ו-ווסטרן מעולם לא שיקפה ערכים ליברליים, למעט מקרים נדירים). באותה מידה, מי שהיו נגד המימסד בשנות השישים או השבעים, עשויים לשמור על עמדתם האנטי-ממסדית גם כיום, כשהממסד הוא ליברלי: הנטיה לחשדנות כלפי השלטון ותאוריות קונספירציה, אינו נחלת צד אחד בלבד במפה הפוליטית.

 

[tzvika321]

יאנג תמך חלקית ברייגן

כפי שהוא תיאר את זה, רייגן עשה כמה דברים טובים וכמה דברים מחורבנים, בראשונים הוא תמך.
הנקודה המעניינת היא שיר שעלה לא מזמן לכותרות (בערך), Rockin' in the Free World. רק לאחרונה, המועמד לפריימריס הרפובליקניים, דונלד טראמפ, השתמש בשיר כחלק ממסע הבחירות שלו עד אשר יאנג דרש פומבית להפסיק זאת. השיר, הדי ביקורתי, מתוארך לשלהי הקדנציה של רייגן ותחילת זו של בוש האב. כשרואים את תיאור אמריקה ההומלסית והביקורת המפורשת על מממשל בוש , אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בתוצאות הרייגניזם.

 

[oren29at]

Rockin' in the Free World הוא כבר סופו של תהליך

כמדומני שהתמיכה ברייגן הגיע באמצע שנות השמונים, כשיאנג לא היה סגור על עצמו מבחינה מוזיקלית: מוזיקה אלקטרונית, רוק'א'בילי מטופש, רוק עייף וגם קאנטרי לקינוח- יאנג הפך את עצמו לבדיחה מוזיקלית לא רלבנטית.

ב 1986 הוא יצא לסיבוב הופעות עם קרייזי הורס, וב 1987 יצא Life, אחד האלבומים הפחות נחשבים שלו, שאני מחבב למדי. שני השירים הראשונים מתוכו הם התקפה ישירה על האלימות של הממשלה האמריקנית, אלימות שפוגעת, בסופו של דבר, במחולליה, או ליתר דיוק: באזרחים שמשלמים את מחיר ההחלטות של המדינאים.

https://www.youtube.com/watch?v=nPVHE0ip0fk

https://www.youtube.com/watch?v=csraH3H5yzQ

 

[DRORIKO8]

מה תגיד על ידידך בוב?

ההוא שהתחיל בתור היפי ב-60 ו"הדרדר" לכתיבת שירים שיכולים לשמש סלוגן לישראל שלי
http://www.popmodal.com/video/17195/Neighborhood-Bully-Bob-Dylan-Regarding-Israel--30th-Anniversary

 

[oren29at]

זה מפורסם וידוע

דילן שאחרי ההתנצרות חזר בתשובה שלמה דרך חב"ד או משהו. "Neighborhood Bully" הוא בהחלט שיר חריג בתקופה ההיא, שבה ישראל חטפה מכל כיוון (אולי חוץ מהאירוויזיון, שם הגענו למקום השלישי עם "חי" ב 1983).
&nbsp
באלבום Infidels, ממנו לקוח השיר, יש שיר נוסף בשם "Man of Peace" עם השורה "sometimes Satan comes as a man of peace" שיוחסה ליאסר ערפאת. עטיפת האלבום היא צילום של דילן בירושלים, שצולם ע"י גרושתו דאז, שרה, במהלך ביקורם של השניים בארץ לחגיגות הבר מצווה של בנם ג'ייקוב. בצילום הפנימי דילן נראה כורע על רקע העיר העתיקה ואל אקצה.
&nbsp
בקיצור- דילן הוא שלנו!