רוצה לשתף

[princess252]

רוצה לשתף

רוצה לשתף אותכם בתחושה שמלווה אותי כל הזמן . תמיד שמתחילים לדבר על אוכל או עדות אני מתכנסת בתוך עצמי ומנסה לשנות נושא . מכוון שאוכל תמיד מתקשר לי עם אמא . נגיד שואלים אותי מה העדה שלך ? ואז אני אומרת .... ותמיד השאלה שבאה אחרי היא : בטח אמא שלך מכינה .... וזה כלכך מעצבן . סתם רציתי לשתף ולדעת אם גם אתן מרגישות כמוני

 

[איחוד האחת]

שלום ../images/Emo39.gif

לדעתי, כל שאלה המפנה לנושא האם שאינה עוד, תגרום לאותה ההרגשה אם הדברים עדיין לא מעובדים בתוכך. ובענין הספציפי הזה, בזמנו, תמיד הייתי מקדימה ומציינת שאמי כבר לא בחיים, אבל אני זוכרת שהיא היתה מכינה כך או כך. אולי היתה איזו צביטה בלב או עצב, אבל לא ממש עיצבן אותי... עד היום כשאני כבר מעבר ל 30 שנה ללא אמי, אני עדיין מציינת בפני מי שלא יודע, שאת זה אמי היתה מכינה, או שזה מזכיר לי את הבית ומחזיר אותי לשם, כי אמי היתה מכינה זאת. ואני עושה זאת ממקום של געגוע/זכרון נעים... במשך השנים חברות שקיבלו ממני מתכונים, אפילו ציינו ליד המתכון- כמו שבד"כ אנחנו נוהגות לרשום ליד מתכון ממי קיבלנו אותו - "מאמא של..." וזאת למרות שקיבלו אותו לאחר מותה או אפילו לא הכירו אותה... מאחר ואמי נפטרה כשהייתי צעירה מאוד, את רוב הדברים למדתי לשחזר, אבל בכל זאת זה עדין מזכיר את את הבית ואני רואה זאת לנכון לציין. וכמו שציינתי, במקרה שלי זה בא דווקא ממקום של זכרון טוב. אין כמו הריח הנפלא של הבית... ואציין שוב שכמו שאני רואה ומבינה, הדברים הם מכלול אחד שלם, ולכן זה קשור לכל הענין של עיבוד הדברים. כשהדברים יהיו שלמים וסגורים בתוכך, תוכלי פשוט להשיב בצורה עובדתית לא להתעצבן מזה, ואולי אפילו לציין זאת ממקום של געגוע נעים. כמו שאני מניחה שאת עונה ללא מעט שאלות שבמצב אחר היו יכולות להיות מעצבנות. שבת טובה ומהנה

 

[SSnow]

יש לי שאלה...

אלייך ולכל הבנות כאן, כל מי שאיבדה את אמה בגיל מאוד צעיר, רציתי לדעת איך אתן זוכרות דברים ממנה, כלומר האם זה זיכרון שתמיד היה או שהייתן צריכות לעשות משהו בשבילו.... אני שואלת כי איבדתי את אמי יחסית לא בגיל צעיר כל כך , בגיל 19, זאת אומרת ש-19 שנה היא היתה איתי... אבל אין לי כמעט שום זכרונות... הזכרונות היחידים שיש לי הם בערך מתחילת המחלה שלה ועד למותה... החצי שנה האחרונה שלה... איך זה שאין לי שום זיכרון מאותן 18 וחצי שנים שחיינו ביחד והכול היה בסדר... זה כאילו החיים שלי התחילו מהרגע שהיא חלתה... כי זה הדבר היחידי שאני זוכרת ממנה... במשך שנים פחדתי שאני אשכח איך היא נראתה... ולאחרונה גיליתי שאכן שכחתי... שחכתי דברים שהיו חשובים לי לזכור כמו איך היא נראתה, הריח שלה, הקול שלה... אין לי מושג איך אני יכולה להחזיר לי זכרונות שמחים יותר לגביה...

 

[איחוד האחת]

יש לי תשובה...../images/Emo140.gif

איבדתי את אמי בגיל 15, כך שיחסית היו לי זכרונות רבים אותם יכולתי לשמר. מה עוד שאמי היתה ההורה יחיד בחיי שממש זכרתי. אבי נפטר כשהייתי כמעט בת 5) וממנו יש לי הרבה פחות זכרונות ורובם מסיפורים של אחרים או מתמונות. בתחילת הדרך, בשנים הראשונות לאחר מותה, ניסיתי בכל כוחי לזכור ופחדתי שאאבד את מראה דמותה, את המילים שאמרה, את הליטוף החיוך והצחוק שלה... כל כך פחדתי שתיעלם לי עד שעשיתי לי מנהג והייתי עוצמת עיני מספר פעמים ביום כדי להזכר... לעיתים קרובות מדי הייתי צריכה "לגרש" את המראות הקשים והכואבים שצצו מאי שם, כשניסיתי להזכר בה... מראות ביה"ח והמחלה הקשה (נפטרה מסרטן שד שהסתבך). אך לאט לאט עם הזמן ועם עיבוד הדברים ההשלמה וסגירת המעגל, חזרו ימים שמחים וימים אחרים/רגילים של ילדותי בקרבתה ואיתה, להיות החלק הארי של זכרונותי. חושבת שבתחילה כל כך פחדתי שאשכח איך נראתה או מה אמרה או איך הריחה שמרוב מאמץ לא הצלחתי לזכור, אך כשנרגעתי הדברים החלו לזרום בקלות, וכיום יש ימים ואני ממש "רואה" אותה לנגד עיני בסיטואציות שונות "שומעת" את קולה (אגב יש לי הקלטה שלה בה היא פונה אלי מספר ימים לפני מותה...) ואפילו "זוכרת" ריחות שהדיפה או "ריחות" של תבשילים, זוכרת את האהבה הגדולה שלה אלי... בטוחה שאם תכנסי לשקט בתוכך תוכלי לזכור ולהרגיש...

 

[עודליל]

גם לי יש תשובה

אימי נפטרה לפני ארבעה חודשים ואכן בהתחלה כל כך פחדתי שאני אשכח אותה, מה גם שלא הצלחתי להיזכר בשום פרט מלבד שלושת הימים האחרונים בחייה. הרבה אנשים אמרו לי שאם הזמן אני אזכר בעוד פרטים, אבל אני המשכתי לא לזכור. עד שיום אחד נזכרתי באמירה כזו , ולמחרת בסיטואציה אחרת וכו' - בהתחלה הזיכרונות היו בעיקר של אמא בילדות המוקדמת שלי. ואז בעלי קנה לי מחברת שבה התחלתי לכתוב כל זיכרון שלי עם אמא, דברים שהייתה עושה או אומרת, ולאחרונה התחלתי להוסיף גם חלומות שאני חולמת איתה. לי המחברת עזרה מאוד לזכור דברים כי כשהתחלתי לכתוב אז אירוע רדף אירוע וכך אני שומרת לי את אמא ואת הזיכרונות איתה. (גם כדי לספר לדור ההמשך). בקשר לריח שמרתי כיסוי ראש של אמא שלי שלא עבר כביסה והיה איתה בבית חולים, אולי זה נשמע חולני אבל הכנסתי אותו לשקית אטומה בתקווה שהריח ישאר שם וכך אם יתחשק לי אני אוכל להריח. למרות שדווקא ריחות אני זוכרת בצורה מאוד חדה.

 

[SSnow]

תודה לכולכן

לצערי עברו למעלה מ-4 שנים מיום מותה ואני באמת שלא זוכרת אותה כמעט ובכלל... אבל אני אנסה לאמץ את הרעיון של המחברת... אולי זה יעזור... תודה ושבוע טוב לכולנו

 

[מיקימק]

מחברת זכרונות

כשהייתי קטנה כתבתי יומן וזה נורא עזר לי להתמודד עם דברים. לאחר שאמא נפטרה לפני כשנתיים וחצי רציתי לחוזר ולכתוב ומשום מה לא עשיתי זאת. לא מזמן קניתי מחברת אותה אני מייעדת לזכרונות ומחשבות על אמא ועדיין לא מצליחה לעשות זאת. אני מקווה שמתישהו אני אצליח, אני כל כך לא רוצה לשכוח.

 

[עודליל]

מיקימק קחי את הזמן לפעמים נוחת

עלינו רגע שהוא הכי מתאים להתחיל לכתוב במחברת שאמורה לשאת מטען רגשי כל כך קשה וחשוב. לי לקח למעלה משבוע שכל יום פתחתי וסגרתי אבל לא כתבתי מילה בסוף פשוט התחלתי לכתוב. אני יכולה לומר שהמחברת הפכה להיות הדבר הכי יקר לי אני לא מרשה לבעלי אפילו לגעת בה.

 

[סְקָאלִי]

אולי תנסי ...

אולי תנסי לעשות מה שנקרא "כתיבת בוקר" - לכתוב כל יום 3 עמודים במחברת, בכל קשר כרגע לנושא של אמא, סתם כדי להיכנס ל'מוד' של כתיבה. פשוט כשקמים בבוקר רושמים מה שעולה על הדעת, בלי לסנן, בצורה אינטואיטיבית. אולי זה יסיר לך את הבלוק של הכתיבה, והגרע שיתאים לך - תתחילי לכתוב על אמא. אולי זה גם יקרה מעצמו בכתיבת הבוקר. אם את רוצה עוד פרטים לגבי כתיבת הבוקר / כתיבה אינטואיבית, אחפש לך קישור בנושא.

 

[מיקימק]

תודה סקאלי

אשמח לקבל עוד מידע לגבי כתיבה אינטואטיבית

 

[סְקָאלִי]

בבקשה

קישור למאמר: כתיבת בוקר. חיפוש בגוגל על "כתיבה אינטואיטיבית" יוכל בודאי לקשר אותך למקורות נוספים. אשמח לשמוע אם ניסית, ואיך היה.