רוצה לשתף..
קראתי קצת את התגובות כאן בפורום וקיבלתי הרושם (הטוב!) שאנשים באמת מגיבים בצורה כנה ואמיתי, גם אם זה לא מה שרוצים לשמוע. אז החלטתי לשתף בסיפור "משבר" שלי.
התחלנו לצאת בכיתה יא' ומהדייט הראשון ידענו שזו תהיה זוגיות טובה. היום אנחנו כבר בני 24: עברנו את הצבא, עברנו את ה"טיול הגדול", ועברנו כמה שנים בתור סטודנטית עסוקה עם בן זוג שעובד. הדיבורים על חתונה, בית, משפחה וכלב באו לנו בטבעיות וכל פגישה יחד הרגשנו שפשוט נועדנו אחד לשניה וראינו את העתיד המשותף. לפני הטיול הגדול *שלו* הרגשתי שזו ההזדמנות לשחרר, לתת את הספייס והמרחב שמגיע לשנינו ואם כשהוא יחזור לארץ נמשיך מאיפה שהפסקנו - אז מבחינתנו לא משנה כמה ראינו/חווינו בחודשים האלה, העיקר שהאהבה ניצחה ועכשו אנחנו יחד.
לפני כמה חודשים הייתה לי תקופה מאוד לחוצה בלימודים (מבחנים, מטלות, לחצים ומה לא) ודי לקחתי כמובן מאליו את הקשר. עשינו שיחה, שהייתה קשה - דיברנו על פרידה - ומבחינתי הבנתי שאני צריכה לחזור להיות מי שהייתי בזוגויות ולא להזניח את המערכת יחסים. וככה באמת היה. הקדשתי פחות זמן ללימודים ויותר זמן איתו, טיילנו יותר יחד ודאגתי לאזן בין השניים.
לפני בערך חודש הרגשתי שדווקא מהצד שלו יש "הזנחה" - כל יום הוא עובד או מבלה עם חברים ועד שיש לנו הזדמנות לצאת כמו שצריך הוא מעדיף לצאת עם חברים או שנהיה יחד עם החברים. מבחינתי הבנתי שכנראה ה"תירוץ" שהקשר צולע בגלל הלימודים לא היה אמיתי וכנראה שיש משהו מעבר. אז יזמתי שיחה וידעתי שאם אני לא אוביל אותה למקום שהוא צריך לקבל החלטה בנוגע להמשך הקשר - שומדבר לא ייצא מזה. ובאמת כך היה - הוא החליט שאנחנו כנראה צריכים להיפרד והוא רוצה זמן לחשוב על מה ולמה.
אני לא רוצה להישמע נאיבית ותמימה אבל באמת שהיה לנו טוב ביחד! לרגע לא הרגשתי שהוא לא אוהב אותי יותר או רוצה להיות עם בחורות אחרות. ממש הרגשתי בטוחה ברגשות שלו כלפיי וגם ברגשות שלי כלפיו. הייתה לנו זוגיות מדהימה, מבוססת על אמון הדדי, הבנה ואהבה, לכן אני מרגישה שפתאום משהו לא ברור קטע את הקשר.
אז מה אומרות החברות? שכנראה זה השלב שכולנו פוחדות ממנו אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות, במיוחד שזו האהבה הראשונה, שהגיע הרגע שהוא מרגיש שזה נהיה מאוד רציני והוא צריך "להתנסות". אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה כל כך כי היה לנו טוב בקשר (והוא אמר שזה בכלל לא בשביל לצאת עם בנות אחרות), זה ברור לשנינו שאנחנו מאוד אוהבים אז למה להפסיק משהו טוב? מה גם שהוא לא סיפק לי הסברים לצעד שהוא עשה, מה הניע אותו ומה הוא מרגיש.. למה זה בכלל נגמר?! כבר עברו חודשיים ולא דיברנו, מדי פעם הוא שואל עליי ואני משתדלת כמה שפחות לשאול עליו. אני יודעת שאיפהשהו תהיה לנו שיחה ל"סגירת מעגל". ממש בא לי להמשיך הלאה אבל אני מרגישה שהאהבה חזקה ממני ויש בי עדיין תקווה שנחזור. אני מקבלת את זה שכנראה שזה נגמר ו - that's it, אפילו יצאתי לכמה דייטים אבל באמת שהוא הבן אדם שאיתו אני רוצה להיות.
אתם, אנשים הפורום המנוסים, מצליחים להיכנס לראש שלו???
תודה על הקדשת הזמן לקרוא, שיהיה שבוע טוב ומוצלח!
קראתי קצת את התגובות כאן בפורום וקיבלתי הרושם (הטוב!) שאנשים באמת מגיבים בצורה כנה ואמיתי, גם אם זה לא מה שרוצים לשמוע. אז החלטתי לשתף בסיפור "משבר" שלי.
התחלנו לצאת בכיתה יא' ומהדייט הראשון ידענו שזו תהיה זוגיות טובה. היום אנחנו כבר בני 24: עברנו את הצבא, עברנו את ה"טיול הגדול", ועברנו כמה שנים בתור סטודנטית עסוקה עם בן זוג שעובד. הדיבורים על חתונה, בית, משפחה וכלב באו לנו בטבעיות וכל פגישה יחד הרגשנו שפשוט נועדנו אחד לשניה וראינו את העתיד המשותף. לפני הטיול הגדול *שלו* הרגשתי שזו ההזדמנות לשחרר, לתת את הספייס והמרחב שמגיע לשנינו ואם כשהוא יחזור לארץ נמשיך מאיפה שהפסקנו - אז מבחינתנו לא משנה כמה ראינו/חווינו בחודשים האלה, העיקר שהאהבה ניצחה ועכשו אנחנו יחד.
לפני כמה חודשים הייתה לי תקופה מאוד לחוצה בלימודים (מבחנים, מטלות, לחצים ומה לא) ודי לקחתי כמובן מאליו את הקשר. עשינו שיחה, שהייתה קשה - דיברנו על פרידה - ומבחינתי הבנתי שאני צריכה לחזור להיות מי שהייתי בזוגויות ולא להזניח את המערכת יחסים. וככה באמת היה. הקדשתי פחות זמן ללימודים ויותר זמן איתו, טיילנו יותר יחד ודאגתי לאזן בין השניים.
לפני בערך חודש הרגשתי שדווקא מהצד שלו יש "הזנחה" - כל יום הוא עובד או מבלה עם חברים ועד שיש לנו הזדמנות לצאת כמו שצריך הוא מעדיף לצאת עם חברים או שנהיה יחד עם החברים. מבחינתי הבנתי שכנראה ה"תירוץ" שהקשר צולע בגלל הלימודים לא היה אמיתי וכנראה שיש משהו מעבר. אז יזמתי שיחה וידעתי שאם אני לא אוביל אותה למקום שהוא צריך לקבל החלטה בנוגע להמשך הקשר - שומדבר לא ייצא מזה. ובאמת כך היה - הוא החליט שאנחנו כנראה צריכים להיפרד והוא רוצה זמן לחשוב על מה ולמה.
אני לא רוצה להישמע נאיבית ותמימה אבל באמת שהיה לנו טוב ביחד! לרגע לא הרגשתי שהוא לא אוהב אותי יותר או רוצה להיות עם בחורות אחרות. ממש הרגשתי בטוחה ברגשות שלו כלפיי וגם ברגשות שלי כלפיו. הייתה לנו זוגיות מדהימה, מבוססת על אמון הדדי, הבנה ואהבה, לכן אני מרגישה שפתאום משהו לא ברור קטע את הקשר.
אז מה אומרות החברות? שכנראה זה השלב שכולנו פוחדות ממנו אחרי כל כך הרבה שנים של זוגיות, במיוחד שזו האהבה הראשונה, שהגיע הרגע שהוא מרגיש שזה נהיה מאוד רציני והוא צריך "להתנסות". אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה כל כך כי היה לנו טוב בקשר (והוא אמר שזה בכלל לא בשביל לצאת עם בנות אחרות), זה ברור לשנינו שאנחנו מאוד אוהבים אז למה להפסיק משהו טוב? מה גם שהוא לא סיפק לי הסברים לצעד שהוא עשה, מה הניע אותו ומה הוא מרגיש.. למה זה בכלל נגמר?! כבר עברו חודשיים ולא דיברנו, מדי פעם הוא שואל עליי ואני משתדלת כמה שפחות לשאול עליו. אני יודעת שאיפהשהו תהיה לנו שיחה ל"סגירת מעגל". ממש בא לי להמשיך הלאה אבל אני מרגישה שהאהבה חזקה ממני ויש בי עדיין תקווה שנחזור. אני מקבלת את זה שכנראה שזה נגמר ו - that's it, אפילו יצאתי לכמה דייטים אבל באמת שהוא הבן אדם שאיתו אני רוצה להיות.
אתם, אנשים הפורום המנוסים, מצליחים להיכנס לראש שלו???
תודה על הקדשת הזמן לקרוא, שיהיה שבוע טוב ומוצלח!
