רוצה לשתף...
אני ראיתי את הדיכאון. הסתכלתי עליו בעיניים. הוא כואב ושואב ועמוק. ואני נאחזת חזק חזק בכוחותי האחרונים שלא לצנוח לתוכו. אני חושבת שכמעט יצאתי. אבל אני מותשת. אני קרועה. בלויה. גמורה מהמלחמה. אני צריכה עזרה. אבל לא עוזרים.
אני מנסה להיות כאחד האדם. אבל לא הולך לי. יש עלי שאריות ממנו. הוא מכתים אותי. מקמט אותי. מכופף אותי. צוחק עלי. לא מצליחה להיפטר ממנו לגמרי. הוא רודף אחרי לפעמים. הוא מביט בי מהצד ומחייך. מחכה להזמנות לירות חיצים. הוא שם. הוא שם כשאני קמה. הוא הולך איתי. מגחך לניסיונותי להתעלם ממנו. להיפטר ממנו. הוא נדבק אלי כמו צל. מחכה לרגע שאסתכל לכיוונו. בנחת ברוגע. הוא מחכה לי. אני לא רוצה. אבל אף אחד לא מציל אותי. מעט הכוחות שנשארו לי אני מנצלת עד תום. מחכה לנס. אבל גם המחר הוא המשך של אתמול. כולם רצים. קמים. אוכלים. עובדים. צוחקים. נהנים. מה איתי? אין מי שיושיט לי יד. והוא הכל יכול. הוא הציל אותי כ"כ הרבה. נתן לי כ"כ הרבה. עודד אותי כ"כ הרבה. למה עכשיו אני עדיין מחכה ומחכה ומחכה שיציל אותי. אני לא מצליחה להציל את עצמי לבד. ואין לי זמן אפילו לחשוב עליו, או לשלוח לו מכתב ארוך. שיחה ארוכה. רק כמה שיחות טלפון חטופות. כי הוא הדיכאון אפילו את יכולת ההתבטאות והרצון לפרוק לקח ממני. אני צריכה לקרוע לו את הלב שהוא יציל אותי ברגע אחד. בשניה אחת. כי הוא כל יכול. אבל אין לי כבר כוחות אפילו להביט לתוכי להתמודד ולחיות שוב את הכאב. ולכן אני חיה ישנה. חיה אבל עם כמות אדירה של אפידורל של משכחי כאבים. כי אם אני אהיה חייבת להיות ערה לגמרי אני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם הכאב.
אני ראיתי את הדיכאון. הסתכלתי עליו בעיניים. הוא כואב ושואב ועמוק. ואני נאחזת חזק חזק בכוחותי האחרונים שלא לצנוח לתוכו. אני חושבת שכמעט יצאתי. אבל אני מותשת. אני קרועה. בלויה. גמורה מהמלחמה. אני צריכה עזרה. אבל לא עוזרים.
אני מנסה להיות כאחד האדם. אבל לא הולך לי. יש עלי שאריות ממנו. הוא מכתים אותי. מקמט אותי. מכופף אותי. צוחק עלי. לא מצליחה להיפטר ממנו לגמרי. הוא רודף אחרי לפעמים. הוא מביט בי מהצד ומחייך. מחכה להזמנות לירות חיצים. הוא שם. הוא שם כשאני קמה. הוא הולך איתי. מגחך לניסיונותי להתעלם ממנו. להיפטר ממנו. הוא נדבק אלי כמו צל. מחכה לרגע שאסתכל לכיוונו. בנחת ברוגע. הוא מחכה לי. אני לא רוצה. אבל אף אחד לא מציל אותי. מעט הכוחות שנשארו לי אני מנצלת עד תום. מחכה לנס. אבל גם המחר הוא המשך של אתמול. כולם רצים. קמים. אוכלים. עובדים. צוחקים. נהנים. מה איתי? אין מי שיושיט לי יד. והוא הכל יכול. הוא הציל אותי כ"כ הרבה. נתן לי כ"כ הרבה. עודד אותי כ"כ הרבה. למה עכשיו אני עדיין מחכה ומחכה ומחכה שיציל אותי. אני לא מצליחה להציל את עצמי לבד. ואין לי זמן אפילו לחשוב עליו, או לשלוח לו מכתב ארוך. שיחה ארוכה. רק כמה שיחות טלפון חטופות. כי הוא הדיכאון אפילו את יכולת ההתבטאות והרצון לפרוק לקח ממני. אני צריכה לקרוע לו את הלב שהוא יציל אותי ברגע אחד. בשניה אחת. כי הוא כל יכול. אבל אין לי כבר כוחות אפילו להביט לתוכי להתמודד ולחיות שוב את הכאב. ולכן אני חיה ישנה. חיה אבל עם כמות אדירה של אפידורל של משכחי כאבים. כי אם אני אהיה חייבת להיות ערה לגמרי אני לא אהיה מסוגלת להתמודד עם הכאב.