רוצה לשתף...

[אמאלה2010]

רוצה לשתף...

שלום לכולם מתנצלת מראש על אורך ההודעה,מקווה שיהיו כאלה עם סבלנות לקרוא...

אז ככה,אתחיל... אני בחורה בת 35 ,אמא לילד מקסים בן שנה וחודשיים ונשואה לבעל מקסים גם כן. מאז הלידה,אני יושבת בבית,והתפטרתי מעבודתי הקודמת,בשל משכורת זעומה וחוסר עניין בתפקידי. המטרה שלנו היתה שברגע שאשים את בננו בגן,אתחיל לחפש ככה לאט לאט עבודה. מאז עברו כמעט 3 חודשים,אך רצוי לציין כי באמצע הוא היה לא מעט חולה,והיו גם חגים לא מעט.אז ככה שזה לא היה זמן רצוף של ימי חול שהייתי פנויה לעצמי! בכל אופן,הרגשתי שאני שוקעת בסוג של "תרדמת" ומבלה את ימיי בשינה בבית,כי הוא לא ממש נותן לנו לילות שלמים לישון.ואמרתי שכל עוד שאני בבית,אנצל את זה לשינה. אבל הזמן מתקתק,והמינוס גודל וגודל... ובתודעה שלי אני יודעת טוב מאוד שעליי להפשיל שרוולים ולהתחיל לחפש עבודה.אבל פשוט אין לי כוחות נפשיים!וגם לא ממש גופניים!(אני אפילו לוקחת ג'ינסינג בשביל אנרגיה),ודבר זה מאוד מתסכל אותי,כי אני יודעת שזה לא בסדר,אבל פשוט אין לי ממש את היכולת להתרומם כרגע,ונורא קשה לי לחזור לעולם העבודה במיוחד שאני יודעת שזה לא יהיה קל,בתור אמא. כי המעסיקים לא ממש אוהבים את האמהות,כי הן לא מחוייבות אליהם במאה אחוז.מה לעשות?לא נביא ילדים לעולם??? כמו כן,אני מוצאת את עצמי דיי בודדה,כי אני הרבה בבית לבד,ללא חברה,ואני מרגישה שאין לי ממש חברות.חוץ מחברה אחת שמכבר הימים שהיא החברה הכי טובה שלי,אבל היא גרה בעיר אחרת. ואני מנסה כל הזמן להכיר אמהות חדשות ולהעשיר את מעגל החברים שלי,ומשום מה,כל פעם שהכרתי אמא במהלך חופשת הלידה שלי,איכשהו זה נגמר.ולא תמיד היה ברור לי למה?מה עשיתי שלא היה בסדר?למה לא מגיע לי חברים? אני מרגישה כאילו נדונתי לבדידות.וזה נורא בעיניי! כי אני דווקא מאוד אוהבת חברה ואנשים. אז אני לא מבינה למה לא הולך לי??? כאילו שאין ממש רצון להכיר אותי באמת ,ולהיות חלק מחיי. תמיד אני זו שיזמתי דברים בקשרים.הזמנתי את הצד השני וכו'...ואף פעם כמעט זה לא בא מהצד השני! וזה ממש מעייף וגם מעליב שלא מזמינים אותי. כולם מסבירים שהם עסוקים וכו'...אבל מה אני כל כך שונה מהם?הרי גם הן בבית לרוב.ולא עובדות. כמו כ ן,שמתי לב לדבר מוזר מאוד! שכאשר אני מזמינה את החברה לאיזו שהיא פעילות ללכת ביחד(לא משנה מה)אז איכשהו היא נענית לי בשלילה.כי יש לה ככה וככה...ואני פשוט משתגעת ,איך יכול להיות שכל הזמן זה שלילי? למה אני לא מקבלת תשובות של "כן,אשמח לבוא איתך!" ותמיד אני מוצאת את עצמי לבד הולכת בסופו של דבר. ושוב אני מרגישה את הבדידות. ישנה עוד בעיה שקשורה לעולם העבודה...אני מאוד אוהבת את עולם העיצוב והיצירה,וחלום שלי לעסוק בכך,כי אני יודעת שיש בי את זה.אבל...אני גם יודעת שכל עבודה מקצועית דורשת תעודה,ולמדתי בעבר,אך לא סיימתי מסיבות מסויימות,והיום בטח שלא אחזור ללימודים ארוכים. אבל אני מרגישה שאני ממש מפוספסת ומפחדת פחד מוות שאחייה עד סוף ימי חיי מבלי לממש את עצמי! אני מרגישה ממש במילכוד ובצומת דרכים כיום! אנא עיזרו לי למצוא את דרכי... תודה ענקית מכל הלב לכל מי שיענה ויקדיש תשומת לב להודעה שלי!

 

[ענבל כהן חמו]

עבודה וחברות

אמא יקרה, כמה דברים עולים ממה שאת כותבת: א. קשה לך לחזור ולחפש עבודה ב. אין לך כל כךחברות והצעותייך לפעילות משותפת נענות בשלילה. אז לגבי העבודה - נשמע שהקושי קשור לזה שאת לא באמת רוצה למצוא את העבודה שאת חושבת שתמצאי - שלא יהיה בה ענין עבורך. אכן, בשביל עבודה כזו הגוף מסרב לקום ולפעול - הוא מגיב בעייפות. זה המקום לחשוב באופן פתוח ויצירתי על האפשרות למצוא תעסוקה בתחום שתאהבי. לא תמיד צריך תעודה כדי לעבוד - נראה לי שזו אמונה מגבילה שלך. בתחום העיצוב והיצירה במיוחד שיש פחות דרישות פורמליות. מה את אוהבת לעשות בתחום? במה את טובה? מה ישמח אותך אם תעשי? האפשרויות להתקרב לתחום הזה מרובות יותר ממה שנדמה - לעיתים זה כרוך בלהיות עצמאית ולא שכירה, שזה שינוי תפיסה. לגבי חברות - ברור שמגיעות לך חברות. קשה לומר ממה שאת מספרת מדוע זה משתבש. חברות היא ענין עדין, שתלוי בהרבה גורמים. אחד הדברים שחשובים מאוד ביצירת חברות הוא להבין מה מעניין חברה מסויימת, ואילו פעילויות מתאים לעשות איתה. יש חברה שתשמח ללכת למופע, ויש חברה שלא יוצאת מהבית בערב, אבל תשמח ללכת לג'ימבורי עם הילדים. יש חברה שפנויה לקפה בשעות הבוקר, אבל לא אוהבת קיטורים, בעוד אחרת תשב איתך שעות ותקטר... חברות לא יבואו איתך לפעילות רק כדי לשמח אותך. הן יבואו כאשר זה יתאים להן לצרכים, לרצונות וללוח הזמנים שלהן. נסי לשאול אותן לאילו פעילויות כן היו שמחות להצטרף אלייך, ואז תכנני פעילות מתאימה איתן. מה דעתך?

 

[אמאלה2010]

חומר למחשבה...../images/Emo4.gif

 

[bridges]

בסדר, לא בסדר

שלום לך אמא, קראתי את מה שכתבת ואני רוצה להוכיר אותך על יכולתך להשאר עם בנך ולטפל בו כשנה בבית. אני יודע עד כמה זה לא פשוט מנסיון אישי (באמת שלי). מקריאת ההודעה שכתבת אני מבין כמה דברים: דבר ראשון אני חושב שאת המון עוסקת במה בסדר ומה לא בסדר: זה לא בסדר להשאר בבית ולא לעבוד, מה אני עושה לא בסדר שאין לי חברות. ההתעסקות בבסדר/לא בסדר אין לה שום תוצאות (כפי שאת רואה) והיא שואבת הרבה אנרגיה וזמן. דבר שני יש במה שאת כותבת מספר אמונות שיכול להיות שהן מקבילות אותך בשני התחומים, העבודה והחברות (כל דבר שמתחיל ב"כל ה..." הנו אמונה שבד"כ מגבילה אותנו בתחום מסויים): "מעסיקים לא ממש אוהבים אמהות.", האם זה באמת נכון? מה המחיר שאת משלמת על המשפט הזה? מה רווח שיש לך (אין מחיר ללא רווח)? איזה משפט היה כן מקדם אותך? "כל עבודה מקצועית דורשת תעודה שדורשת לימודים ארוכים", האם זה באמת נכון? מה המחיר שאת משלמת על המשפט הזה? מה רווח שיש לך? איזה משפט היה כן מקדם אותך? ההסתכלות שלך, נכון להרגע היא הסתכלות לטווח קצר: "אני צריכה עבודה כרגע", באימון אישי תוכלי להסתכל על הטווח הארוך וכך לפעול בטווח הקצר בתוך הקשר מעצים ומקדם ולא בהקשר של "אני לא בסדר" או "אני חייבת". בהצלחה, רונן

 

[יודה ב]

שלום לך אמלה

אינני רוצה לחזור על דברי קודמי שצודקים בהארות שלהם. אוסיף לך שמתוך דבריך עולה כרגע שההסתכלות שלך היא על כל השלילה הקיימת בעולמך. וכשאת מסתכלת על הכיוון הזה את מושכת עוד ועוד מאותו דבר שעליו את מכוונת להסתכל. כדי להתחיל למשוך דברים טובים לחייך את צריכה לשנות את נקודת מבטך. שינוי נקודת המבט הוא עניין של תהליך שניתן לעשות באימון ולא פשוט להסביר אותו במכתב תשובה קצר. כדי לעשות שינוי ולמצוא את דרכך עדיף שתבחרי לעשות תהליך אימון.

 

[maytalesh]

צומת דרכים

שלום אמאלה, כאם לשלושה ילדים אני מאוד מבינה את העייפות שלך. ע"פ מה שכתבת תכננת לחפש עבודה רק לאחר שהילד ילך לגן. מאז עברו רק שלושה חודשים והנה את כותבת על זה, זהו צעד ראשון עבורך, מאחר ואינך יודעת באיזה תחום לחפש. האפשרות הראשונה לדעתי היא לחפש עבודה בתחום המעניין אותך. ייתכן ואת טועה לגבי הדרישה לתעודה. כדאי לבדוק, ייתכן והיצירתיות שלך תספיק. האפשרות השנייה היא לעבוד בעבודה שתכניס כסף, ובמקביל להשלים לימודייך. לגבי חברות- מניסיוני קל להתחבר עם אמהות אחרות מהגן של הילד, מהגינה וכמובן ממקומות רבים נוספים הנגישים לך. לגבי בעייתך עם חברתך הספציפית שנענית לך בשלילה- ייתכן שאם תשימי את הקלפים על השולחן ותדברי איתה על זה בפתיחות תקבלי את תשובה אמיתית. מקווה שעזרתי מיטל

 

[שגיא י]

מחוץ לקוים

מה שבעצם עובר עלייך דומה לשחקן ספסל הרואה את קבוצתו מתקשה ומבקש מהמאמן שיכניס אותו למשחק. ככל שנוקפות הדקות ולא ניתנת לו הזדמנות הוא מתחיל לפקפק בעצמו ולאבד מכוחו. מה שאת צריכה זה להיכנס מהר ככל האפשר לעולם העבודה ובכל מחיר. בעצם הכניסה תיפטרי מהרבה פחדים ותסכולים ותגלי הרבה כוחות שהיו בתרדמת עד כה. שגיא

 

[אמא מאמנת]

למצוא את עצמך

הי, בלי לקרוא תגובות קודמות אומר לך רק שאכן בעיני להיות אמא ולחפש את עצמך זה שונה. ההפסקה ממירוץ החיים הרגיל, החשיבה שמשתנה, המיקוד שעובר דירה, ריבוי המטלות, אובדן ה'עצמי' ועוד ועוד.. לכן טבעי שאת מרגישה ככה. טבעי שיש בדידות. ויחד עם זאת, בעצם הודעתך יש כאן רצון לצאת ממנה. רצון לקבל עזרה, לעזור לעצמך! לא משנה אם זה תירוצים או דפוסים תוקעים "אמיתייים" - המיקוד שלנו בילד הוא אחר, הרצונות מתנגשים והבלבול גדול. אפשר לשנות את המיקוד שלנו בשלילי או רק במטלות וב'מה עליי לעשות'. זה מתחיל מרצון, הגדרה, בחירה. אני מציעה לך להסתובב, לנסוע באוטו, לדפדף בעיתון ולשים לב לדברים שמושכים את עיניך- איזה שיר ברדיו? איזה אדם בחוץ? על מה את ממוקדת? לכתוב את הדברים ולחשוב על מה את רוצה להיות ממוקדת? איפה את רואה את עצמך במצב אידיאלי עוד 5 שנים? כמובן שכדי לצאת מבלבול כזה דרושה למידה שלך את עצמך (מי את, מה מניע אותך באמת, מה החוזקות שלך, מה תוקע אותך ועוד), הגדרת רצונות, יכולת להנות מהרגע ועוד. כבר יש לך התחלה של משהו- את רוצה מימוש! והרצון ניכר מכתביתך. יש כיוון של הגשמה- עיצוב ויצירה- זה בסיס נהדר!