אנסה לענות
מאז שאני ילד זה ככה. תמיד הייתי ביישן מאוד ורגיש מאוד, וגם תמיד היו לי בעיות חברתיות וגם בעיות בלימודים או בכל מסגרת שנכנסתי אליה.. הייתי מה שנקרא "ילד מיוחד". כל ההתנסויות שלי עם נשים היו שליליות.. ולמעשה במקום מסויים למדתי שנשים לא נמשכות אלי ורק רואות בי ידיד - ואם בכלל. בהתחלה שחשבתי שזה רק בעית הביישנות, ושאם רק הייתי מסוגל לפנות לבחורה.. כל בעיותי היו נפתרות והיא הייתה רואה כמה שאני מדהים, אז הלכתי לטפל בזה והגעתי בין השאר לסדנאות סטייל אימון אישי שגורמות לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהעיז יותר, ולקחת סיכונים. אני זוכר כמה הייתי משפיל את עצמי בתקופה ההיא .. ניגש על קר לבחורות זרות, מנסה לומר משפטים חסרי כל זרימה טבעית, אבל הבטיחו לי שעם הרבה אימון בסוף זה ירגיש טבעי אז המשכתי והמשכתי ובמשך 6 שנים "התאמנתי" בקבוצה הזאת, מאמין בעזרה שהיא יכולה לתת לי באמונה שלמה. זאת ממש הייתה הדת שלי בימים ההם. בחורה אחרי בחורה אומרת לי לא, עד שהתייאשתי מהשיטה המאוד הגיונית ההיא.. שמשום מה לא הניבה תוצאות ולמעשה רק איששה את הפחדים שלי והוסיפה לי שלל התנסויות מביכות עם נשים ואנשים. אז התחלתי לחקור את התחום של הפיקאפ, וגיליתי שממש יש מקצוענים שמלמדים את זה.. באופן שגם מזכיר אימון, רק עם מתודות שהרבה יותר מכוונות לנשים ולפסיכולוגיה שלהן.. הייתי בטוח שזה האור ,שזה העניין, ממש דברים גאוניים, 3 שנים! אבל גם שם לא מצאתי את עצמי ורק גיליתי שאני מנסה ללבוש חליפה.. שפשוט לא מתאימה לי ולאופי שלי ונגעלתי מעצמי, במיוחד כשנשים התחילו להגיב בחיוב לטריקים ומניפולציות עלובות שלא יכולתי לשמר לאורך זמן, זה לא היה אמיתי. קשרי עם נשים כל החיים היו על בסיס ידידות, הן לא נמשכות אלי ואני מסיים כהידיד שמאוהב בהן. איפה עוד מקור הקושי? אני פוגש בחורה שהיא קצת חמודה, וקצת מעוניינת בי ואני ישר מתאהב בה באופן מטורף, אני לא שולט בעצמי, אני לא יכול לעצור את המחשבות, אני מוצא את עצמי מפנטז ומייחל, ולאדם מבחוץ זה היה יכול להיראות כאילו אני חולה מנטלית, השינה שלי היא לא שינה, והתאבון מת לחלוטין.. ואני מחזיק את עצמי בכוח לא להתקשר אליה במשך יום שלם או יומיים כדי לא להיראות לחוץ, אבל בסופו של דבר ההצגה לא מחזיקה מעמד כי אני משדר את המצוקה שלי בדרך זו או אחרת ומפחיד את הבחורה. הלאה.. הבחורות המעטות שזה הגיע איתן אשכרה לפגישה, שתיים שלוש, או לקשר קצר.. כמובן שהתאהבתי בהן בצורה נואשת, רואה איך הן חומקות לי מבין האצבעות, לוקחות אותי כמובן מאליו עד שהן נוטשות אותי לריגוש הבא, משאירות אותי עם משקעים שבמשך שנים אני לא מצליח להתאושש מהם, חלומות מסויטים, דכאונות, בדידות, טינה.. פשוט גהנום. הדבר הבא זה חרדה חברתית, אני הולך ברחוב, נמצא במסיבה, נכנס לסופר, מרגיש חרדה מטורפת.. זה לא רציונלי, אני מרגיש מתח ולחץ, אני מכריח את עצמי להישאר ולעבור את זה.. החרדה לא נעלמת עד שאני אגיע הביתה. הדבר הוביל אותי לסגנון חיים בו אני חי לבד, עובד לבד, אוכל לבד, עושה הכל לבד.. ולפעמים כשאני כבר משתגע מלא לראות נפש חיה כל היום אני הולך לבית קפה לבד, וקורא ספר לבד.. (אגב בימים אלה אני משתתף בקבוצה המטפלת בחרדה חברתית) הדבר מחולל דכאון סמוי שקט שמלווה אותי כל הזמן, דבר שבהחלט לא עוזר לי לתקשר כמו שצריך עם אנשים באופן מזמין, מלווה בשיפוטיות עצמית ולחץ מתמיד להשתנות ולשנות את החיים שלי ולפתור את הבעיות שלי. אז זה ממס' התשובות שאני יכול לענות על השאלה מה מקור הקושי, זה קשור לכל החיים שלי, להתנסויות שלי, לסגנון החיים, לתמיכה שיש לי או שאין לי, לאופי המולד שלי, לאופי הנרכש, זה לא איזה משהו אחד באיזה תחום אחד קטן.. זה כל מי שאני, בגלל זה אני כל כך מיואש. שום דבר לא עובד, אני תמיד חוזר לאותה נקודה, ותמיד פוגש בשנית את הדכאון המוכר. אתה יכול אולי להבין ממה שכתבתי שהבעיה שלי היא לא הימנעות, זה לא שאני נמנע ממצבים קשים חברתיים וכו'.. למעשה התקדמתי דרך ארוכה מאותו ילד ביישן שהייתי, אבל עד היום אני מרגיש שזאת רק מסכה ושאני לא חווה בטחון עצמי אמיתי במקום שאני צריך אותו, ואין דרך לזייף את זה.
