רוצה לשתף ../images/Emo142.gif
לא אני לא בהריון....
לא הודעה מסוג זה. אז ככה: מצאתי עבודה. אמורה להתחיל ב 15 לחודש. וכשישבתי מול הבוסית החדשה, והיא אמרה לי שבחרו בי מכולם והיו הרבה מועמדות אבל מאוד אהבו את זה שאמרתי שדווקא אני לא יודעת לעשות הכול ואוהבת לעבוד עצמאית, הייתי אמורה להרגיש מוחמאת לא? תגובה הגיונית אחרי שמאמצע מאי לא עובדת. ויש יתרונות לעבודה הזו (קרבה לבית, דעות יחסית נוחות, עבודה עצמאית שלא יושבים לי על הראש והזדמנות להכיר תחום שלא הכרתי ואולי בעתיד לפתח אותו לתועלתי האישית) אבל לא הרגשתי כלום. לא שמחה ולא עצב, לא התרגשות ולא הקלה. זייפתי סוג של התרגשות (וואו קטן) ותירצתי את זה שלא הייתי מוכנה ולא ציפיתי לזה וצריכה להתרגל לרעיון.. ונכנסתי לאוטו ונסעתי לחברה לארוחת צהריים. סיפרתי לה והיא הסתכלה עלי ושאלה: מה לא בסדר? ואז זה היכה בי. שוב פיספסתי את זה ולא עליתי על זה בזמן. שקעתי להתקף דיכאון שאצלי הוא תמיד שונה מדיכאונות רגילים שמלוים בעצב ובכי וחוסר רצון לצאת מהמיטה. אצלי הדיכאון הוא אחר. אני מפסיקה להרגיש. אפתית להכול. נכון שחטפתי כאפות לא קטנות בחודשים האחרונים בכל חיפושי העבודה ותשובות שליליות לדברים שמאוד רציתי אבל להרגיש כלום? להיות קפואה ומרוקנת מכל רגש? וזה מלחיץ אותי נורא. שלא עולה על זה בזמן. ולא רוצה לחזור לקחת כדורים נגד דיכאון. נמצאת בסחרחורת הזאת כבר כמה שנים טובות, בלי כדורים, עם כדורים. שונאת את הדיכאון הזה אצלי (בלשון הפסיכו נקרא בשם המפוצץ דיסטמיה ברמה בינונית... אחלה מונח לתאר את החיים שלי לא?)
כשהתחלתי את כל המסע הזה של חיפוש עבודה, היה לי כיוון מסוים. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שזה יקרה. לא הצליח לי. אולי לטובה. כיום הכול השתנה. והקטע ההזוי שיש לי עוד עבודה שבתהליך סופי שאמרוה מאוד לקרוץ לי ופתאום אני חושבת שדווקא היא תיקח ממני אנרגיות שכרגע אין לי לתת. פתאום אני חושבת שאולי לשים את הפוקוס בחיים שלי על עבודה משמעותית זה לא נכון עבורי. עבודה שתיקח ממני את מינמום האנרגיות שאמורים להיות בי כדי לרצות להתחיל לצאת עם גברים, לחשוב על ילדים, על זוגיות, על עצמאות, לגור לבד. למצוא חוג שאוהב, לצאת לבלות בערבים, אולי לרקוד ריקודי בטן? משהו שיגרום לכוכבים בעיניים ופרפרים בבטן. פשוט לפרגן לעצמי על מי שאני. כבר שנתיים שזה לא קרה. כל מה שאני מצליחה לחשוב היום זה על הדרך הארוכה שעשיתי עם עצמי וחשבתי שלמדתי לאהוב את עצמי, שסוף סוף למדתי לחיות עם האנדו בלי לריב איתו/ה יותר מדי, שאין לי כאבים כבר הרבה זמן. ונדמה שלא השגתי כלום עם הריקנות הזאת שיש לי בחיים. אז אני מתחילה עבודה חדשה, בלי ברק בעיניים, בלי פרפרים בבטן והתרגשות. מקווה שיצא מכול זה משהו טוב בסוף עבורי ואגלה איך יכולה לעשות לעצמי טוב ולקדם את החיים האישיים שלי במקום את הקריירה. מה שבטוח שחוזרת למטפלת שלי שהפסקתי בגלל שלא עבדתי. תודה על ההקשבה
לא אני לא בהריון....
