רוצה לשתף... ומה עושים?
"זה לא סתם. וזה לא סתם מתוך עצלנות, דאמט! אני יודעת את זה. כי אני לא יכולה להתרכז, נקודה. כמה שאני לא מנסה. ורואים את זה בהכל, לא רק בקריאה ולימודים - אני לא מצליחה להקשיב לאנשים. הזיכרון שלי ברצפה. (אני גם כל כך מפוזרת בגלל זה) הקפיצות בין דבר לדבר, החוסר יכולת לשבת על התחת לשנייה, תמיד חייבת לעשות משהו... אפילו רק לזוז.. לעזאזל עם זה. כבר שנתיים אני נאבקת עם הלימודים, אולי הגיע הזמן להפסיק? וזה לא OCD, הרי אני נקייה *לחלוטין* מOCD עכשיו. זה כאילו יש לי ענן במוח, ערפל, שאי אפשר לחדור בעדו. עושה כל פעולה קטנה כל כך איטית, כל כך רחוקה. היא במרחק נגיעה אבל הענן חוסם הכל, כאילו הראש שלי ישן ואני לא מצליחה להסיט את הענן ולהתעורר.. אני רוצה את החדות שלי בחזרה! הרי הנושא הזה נפתח מחדש כל פעם שאני צריכה לעשות עבודה, או להתכונן למבחן, או לקרוא ספר או מאמר שהוא יותר מדף וחצי, ולפעמים אפילו שורה.. ולפעמים כל מילה היא ריקה. למה אני מתעקשת לומר לעצמי ש"זה סתם, זה זמני, זה יעבור, אני סתם צריכה להתאמץ יותר" זה לא אמור להיות כזה מאבק, לא כל כך הרבה זמן, ומכאן - זה לא סתם. אני שונאת להרגיש טיפשה בגלל שאני לא מצליחה למקד את עצמי ואז לחשוב כמו שצריך. כי אני יודעת שאני ממש לא. ואני יודעת שאני יכולה הרבה יותר. אני לא יודעת אם אני צריכה ריטלין, אני לא יודעת אם זו הפרעת קשב וריכוז, אבל דאמט, זה משהו! אני לא רוצה לסיים בתור מנקת שולחנות מקצועית בגיל 50 כי בגיל 16 הייתי אהבלה מדי מכדי לומר שמשהו לא בסדר והתייאשתי מהלימודים. כי יש לי יותר משנתיים ללמוד, הרבה יותר, ויש לי לעבוד, ואני צריכה להיות מסוגלת להתרכז בשביל הדברים האלה. ואם זו באמת בעיה זמנית, אז הגיע הזמן שהיא תיפסק. ואם זה לא, אז הגיע הזמן שתהיה לי דרך להתמודד עם זה, הדרכים שלי לא מספיקות. זה עוצר אותי בכל דבר שאני רוצה לעשות/ללמוד, גם לבד, ויש כל כך הרבה. אז אני אשבור את המחסום המטומטם הזה, ואגיד לאמא שלי לקבוע לי תור לנוירולוג, והפעם לא אבטל. חלאס. כמה אפשר." קטע מהבלוג שלי. סתם רציתי לשתף. אפילו שאני לא יודעת אם זה באמת ADD או ADHD (כי יש לי רגעים שאני דווקא מצליחה להתרכז, אבל מאוד נדירים בשנתיים האחרונות), אני יודעת שזה משהו שהרבה מכאן בטח מכירים. אני בת 16, אגב. ותמיד הייתי "היפראקטיבית" כזו, אימפולסיבית, קופצת מדבר לדבר, מפוזרת - אבל לא זכורה לי בעיה קשה של ריכוז כשהייתי קטנה, בטח שלא כמו עכשיו. מה אתם אומרים? מה אתם מציעים לעשות מניסיונכם האישי? כי יש לי לימודים דחופים, למשל למחר, שאני חייבת לעשות, אבל לא מצליחה.. אז מה עושים במצבים כאלה? מה אתם ממליצים? תודה לעונים
"זה לא סתם. וזה לא סתם מתוך עצלנות, דאמט! אני יודעת את זה. כי אני לא יכולה להתרכז, נקודה. כמה שאני לא מנסה. ורואים את זה בהכל, לא רק בקריאה ולימודים - אני לא מצליחה להקשיב לאנשים. הזיכרון שלי ברצפה. (אני גם כל כך מפוזרת בגלל זה) הקפיצות בין דבר לדבר, החוסר יכולת לשבת על התחת לשנייה, תמיד חייבת לעשות משהו... אפילו רק לזוז.. לעזאזל עם זה. כבר שנתיים אני נאבקת עם הלימודים, אולי הגיע הזמן להפסיק? וזה לא OCD, הרי אני נקייה *לחלוטין* מOCD עכשיו. זה כאילו יש לי ענן במוח, ערפל, שאי אפשר לחדור בעדו. עושה כל פעולה קטנה כל כך איטית, כל כך רחוקה. היא במרחק נגיעה אבל הענן חוסם הכל, כאילו הראש שלי ישן ואני לא מצליחה להסיט את הענן ולהתעורר.. אני רוצה את החדות שלי בחזרה! הרי הנושא הזה נפתח מחדש כל פעם שאני צריכה לעשות עבודה, או להתכונן למבחן, או לקרוא ספר או מאמר שהוא יותר מדף וחצי, ולפעמים אפילו שורה.. ולפעמים כל מילה היא ריקה. למה אני מתעקשת לומר לעצמי ש"זה סתם, זה זמני, זה יעבור, אני סתם צריכה להתאמץ יותר" זה לא אמור להיות כזה מאבק, לא כל כך הרבה זמן, ומכאן - זה לא סתם. אני שונאת להרגיש טיפשה בגלל שאני לא מצליחה למקד את עצמי ואז לחשוב כמו שצריך. כי אני יודעת שאני ממש לא. ואני יודעת שאני יכולה הרבה יותר. אני לא יודעת אם אני צריכה ריטלין, אני לא יודעת אם זו הפרעת קשב וריכוז, אבל דאמט, זה משהו! אני לא רוצה לסיים בתור מנקת שולחנות מקצועית בגיל 50 כי בגיל 16 הייתי אהבלה מדי מכדי לומר שמשהו לא בסדר והתייאשתי מהלימודים. כי יש לי יותר משנתיים ללמוד, הרבה יותר, ויש לי לעבוד, ואני צריכה להיות מסוגלת להתרכז בשביל הדברים האלה. ואם זו באמת בעיה זמנית, אז הגיע הזמן שהיא תיפסק. ואם זה לא, אז הגיע הזמן שתהיה לי דרך להתמודד עם זה, הדרכים שלי לא מספיקות. זה עוצר אותי בכל דבר שאני רוצה לעשות/ללמוד, גם לבד, ויש כל כך הרבה. אז אני אשבור את המחסום המטומטם הזה, ואגיד לאמא שלי לקבוע לי תור לנוירולוג, והפעם לא אבטל. חלאס. כמה אפשר." קטע מהבלוג שלי. סתם רציתי לשתף. אפילו שאני לא יודעת אם זה באמת ADD או ADHD (כי יש לי רגעים שאני דווקא מצליחה להתרכז, אבל מאוד נדירים בשנתיים האחרונות), אני יודעת שזה משהו שהרבה מכאן בטח מכירים. אני בת 16, אגב. ותמיד הייתי "היפראקטיבית" כזו, אימפולסיבית, קופצת מדבר לדבר, מפוזרת - אבל לא זכורה לי בעיה קשה של ריכוז כשהייתי קטנה, בטח שלא כמו עכשיו. מה אתם אומרים? מה אתם מציעים לעשות מניסיונכם האישי? כי יש לי לימודים דחופים, למשל למחר, שאני חייבת לעשות, אבל לא מצליחה.. אז מה עושים במצבים כאלה? מה אתם ממליצים? תודה לעונים
