חסרת שם היחידה
New member
רוצה לשתף אתכם
אז ככה: אתמול חברה ממש...טובה (וזה אפילו מעליב לקרוא לה חברה היא הרבה יותר מזה בשבילי) החליטה לעשות לי יום כיף. סתם לכבוד שום דבר-והיא הגדירה את זה:לכבוד זה שאת זה את! אז באמת היה כיף-זה התחיל בשיחת קפה ומאפה, המשיך במסאג' בהפתעה ואח"כ ארוחה כייפית וטיילנו קצת בעיר ואז חזרנו אליה הבייתה ושוב התיישבנו לפטפט לנו.ואיכשהו השיחה גלשה באופן לא מפתיע למה שעובר עליי ולמה שעבר עליי בתקופה האחרונה. ודיברתי המון-באמת המון-יחסית אליי. ובאיזשהו מקום אפילו בכיתי קצת-וזה הפתיע אותי ממש. אציין שהחברה הזו היא אחד האנשים היותר קרובים לליבי בעולם והיא הייתה איתי לאורך כל התקופה הנוראית הזו . היא גם רופאה במקצועה אז הרבה פעמים נעזרתי בה בשאלות קשות ובהתלבטויות שעלו ואפילו במידע שהייתי צריכה על סוגי טיפולים או תרופות שאבא קיבל-והיא תמיד עזרה לי עם המון אכפתיות ובאמת עם אמפתיה וכאב יוצאים דופן.העניין הוא כזה:היא דתייה. אבל ממש. באיזה שהוא מקום הרגשתי שכשהשיחה גלשה למקומות הקשים האלו של:למה זה קרה, לא מגיע לנו, חוסר צדק, וכאלו,ממש היה לי קשה להביע עמדה. ז"א: אבא תמיד היה מסורתי מאוד. אני גדלתי בבית שבערב שישי עושים קידוש, וצמים בכיפור ועוד כל מיני כאלו מנהגים בחגים וכדומה. יום לפני פטירתו כשכבר לא יכל לסבול וביקש ממני בלי סוף לסובב אותו ולשנות תנוחה באיזשהו שלב אמרתי בקול רם :לעזאזאל! הרגשתי שהכאבתי לו-כמובן בלי כוונה-הוא פשוט היה כבר עור ועצמות. ואבא אמר לי:את כועסת עליי?:נשבעתי לו שלא,ועניתי שאני כועסת על אלוהים. הוא שתק,ואני שנייה אחר כך התנצלתי. ביקשתי סליחה מעומק ליבי-אני יודעת שהוא לא כעס על אלוהים-הוא היה מאוד מאמין. וכמובן שהוא נישק אותי ואמר שהוא מת עליי וכך נגמר התסריט הזה. אני באמת כועסת על אלוהים. ממש כועסת עליו מאז שאבא חלה. החברה הזאת ניסתה להציג בפניי תפיסה הרבה יותר על חושית של צדק-משהו לגמרי לא גשמי. במושגים של על נודע. לי עדיין קשה לקבל את זה ובטח שקשה עוד יותר לקשור את הקשר למה שקרה לנו. וכשהתחלתי לבכות היא ביקשה סליחה על זה שהיא העלתה את זה. כמובן שאמרתי שאין צורך להתנצל-זה גם ככה נושא שמטריד אותי. אבל אני תוהה מה באמת המשמעות של הכעס. האם גם אתם כועסים על אלוהים? אני אגיד עוד, שאני לא אתאיסטית. אני כן מאמינה שיש כוח עליון-אבל אני לא מבינה למה הוא בוחר להתנהל כך-בעיניי אם החוסר צדק הוא רק במונחי העולם הזה ואבא שלי עכשיו במקום טוב יותר אז למה הוא היה צריך לסבול? בקיצור, אני קצת מסורבלת בקטע הזה אבל זה באמת מטריד אותי-איך אני אמורה לדעת אם החוסר צדק באמת רק במונחי עולמינו? ואם לא אז למה זה קורה? מצד שני-מי אני שאכעס על אלוהים,בטח ובטח אחרי שאבא שלי באמת האמין בו כל כך. ממש רע לי עם עצמי!
אז ככה: אתמול חברה ממש...טובה (וזה אפילו מעליב לקרוא לה חברה היא הרבה יותר מזה בשבילי) החליטה לעשות לי יום כיף. סתם לכבוד שום דבר-והיא הגדירה את זה:לכבוד זה שאת זה את! אז באמת היה כיף-זה התחיל בשיחת קפה ומאפה, המשיך במסאג' בהפתעה ואח"כ ארוחה כייפית וטיילנו קצת בעיר ואז חזרנו אליה הבייתה ושוב התיישבנו לפטפט לנו.ואיכשהו השיחה גלשה באופן לא מפתיע למה שעובר עליי ולמה שעבר עליי בתקופה האחרונה. ודיברתי המון-באמת המון-יחסית אליי. ובאיזשהו מקום אפילו בכיתי קצת-וזה הפתיע אותי ממש. אציין שהחברה הזו היא אחד האנשים היותר קרובים לליבי בעולם והיא הייתה איתי לאורך כל התקופה הנוראית הזו . היא גם רופאה במקצועה אז הרבה פעמים נעזרתי בה בשאלות קשות ובהתלבטויות שעלו ואפילו במידע שהייתי צריכה על סוגי טיפולים או תרופות שאבא קיבל-והיא תמיד עזרה לי עם המון אכפתיות ובאמת עם אמפתיה וכאב יוצאים דופן.העניין הוא כזה:היא דתייה. אבל ממש. באיזה שהוא מקום הרגשתי שכשהשיחה גלשה למקומות הקשים האלו של:למה זה קרה, לא מגיע לנו, חוסר צדק, וכאלו,ממש היה לי קשה להביע עמדה. ז"א: אבא תמיד היה מסורתי מאוד. אני גדלתי בבית שבערב שישי עושים קידוש, וצמים בכיפור ועוד כל מיני כאלו מנהגים בחגים וכדומה. יום לפני פטירתו כשכבר לא יכל לסבול וביקש ממני בלי סוף לסובב אותו ולשנות תנוחה באיזשהו שלב אמרתי בקול רם :לעזאזאל! הרגשתי שהכאבתי לו-כמובן בלי כוונה-הוא פשוט היה כבר עור ועצמות. ואבא אמר לי:את כועסת עליי?:נשבעתי לו שלא,ועניתי שאני כועסת על אלוהים. הוא שתק,ואני שנייה אחר כך התנצלתי. ביקשתי סליחה מעומק ליבי-אני יודעת שהוא לא כעס על אלוהים-הוא היה מאוד מאמין. וכמובן שהוא נישק אותי ואמר שהוא מת עליי וכך נגמר התסריט הזה. אני באמת כועסת על אלוהים. ממש כועסת עליו מאז שאבא חלה. החברה הזאת ניסתה להציג בפניי תפיסה הרבה יותר על חושית של צדק-משהו לגמרי לא גשמי. במושגים של על נודע. לי עדיין קשה לקבל את זה ובטח שקשה עוד יותר לקשור את הקשר למה שקרה לנו. וכשהתחלתי לבכות היא ביקשה סליחה על זה שהיא העלתה את זה. כמובן שאמרתי שאין צורך להתנצל-זה גם ככה נושא שמטריד אותי. אבל אני תוהה מה באמת המשמעות של הכעס. האם גם אתם כועסים על אלוהים? אני אגיד עוד, שאני לא אתאיסטית. אני כן מאמינה שיש כוח עליון-אבל אני לא מבינה למה הוא בוחר להתנהל כך-בעיניי אם החוסר צדק הוא רק במונחי העולם הזה ואבא שלי עכשיו במקום טוב יותר אז למה הוא היה צריך לסבול? בקיצור, אני קצת מסורבלת בקטע הזה אבל זה באמת מטריד אותי-איך אני אמורה לדעת אם החוסר צדק באמת רק במונחי עולמינו? ואם לא אז למה זה קורה? מצד שני-מי אני שאכעס על אלוהים,בטח ובטח אחרי שאבא שלי באמת האמין בו כל כך. ממש רע לי עם עצמי!
