רוצה לחלוק....
[אני אצלו עכשיו, הוא יצא לאונ'. בלי הטפות, אם אפשר...] אני עדין אצלך, עדין על המחשב שלך, עדין לא התלבשתי ועדין לא אכלתי ארוחת בוקר... מאוד קשה לי לקום וללכת... ולא רק כי קשה לי במרכז אלה גם כי כל כך טוב לי איתך בביקורים הקטנים האלה, ואני מרגישה שטוב גם לך.. גם אני יודעת, שלו היינו נכנעים לטוב שבביקורים האלה, לו היינו אומרים שננסה שוב, מיד הייתי אומללה מחדש וכנראה גם אתה... כי פתאום כל מה שכבר לא רלוונטי היה עולה, ושוב הייתי מרגישה את הכאב ההוא שלא הרפה כשהייתי איתך, ושוב הייתי משתגעת... אבל החלל שנפער בי כשאני לא כאן הוא עצום, כמה שאני לא מנסה למלא אותו במהלך הימים אני עדין מסתובבת עם חוסר ענק בלב. אני כואבת את הפרידה הזאת. ובלילות קשה לי לא לגעת בך, ולא לנשק את השפתיים שלך, ולא להרגיש אותך. בחודשים האחרונים שלנו יחד הרהרתי לא מעט באהבה שלי אליך, באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שניהלתי איתך 4 מערכות יחסים קצרות, ולא אחת ארוכה... ההתחלה, המהוססת, המעורפלת, המרגשת, המטורפת, היפה, הלא משעממת לרגע... המחצית השניה של תקופתנו הראשונה, שהיתה טוטאלית, בטוחה ונעימה.. המחצית הראשונה מאז תחילת הסוף, שבה האהבה שלי נבעה מתוך קנאה, ופחד, ודברים רעים נוספים... שבגינם לא היה לי זמן לחשוב, רק זכרתי שהיה טוב, הפסיק, ועכשיו צריך לנצח ולהשיג את זה שוב... והחודשים האחרונים, שהושחטו קליל בגלל כל אותם דברים שהרגשתי (הרגשנו, אבל אני כרגע יודעת לדבר רק על עצמי)... מאוד קשה לשמור על רגש שנובע ממקומות כאלה, מאוד קשה לחשוב עליו ועל מערכת היחסים בצורה רציונלית, הכל הופך למרדף... להצלחה... ללהשיג, לתפוס, לקחת, לשמור... האהבה והזוגיות יוצאים לאט לאט מהמשוואה ומפנים את מקומם לדברים אחרים כמו מלחמה... שלי, נגדך... להוכיח לך שאתה אוהב אותי, להוכיח לך כמה שאני נהדרת ומופלאה... וכל הדרכים כשרות... היו רגעים בחודשים האחרונים, שחשבתי שאני אוהבת אותך בלי גבולות- אתה יודע, אני חושבת שראית, אני חושבת שאמרתי, שליטפתי חיבקתי נישקתי וניסיתי להעביר... היו רגעים, אני מודה, שחשבתי שאני לא אוהבת אותך כלל... היום אני יודעת שאף אחד מהשניים לא היה נכון יש גבולות לאהבה שלי... ואני כן אהבתי אותך... האהבה שלי פשוט, התקלקלה... היא איבדה משהו שהיה מאוד בסיסי בי פעם... אני מאוד אהבתי לאהוב לפני שכל זה התחיל, מאוד אהבתי והתחברתי אל הטוטאליות שלי... לאמונה הנאיבית שלי באהבה... באני הרומנטית, מהספרים, מהסרטים. והיום יש לי סחבה קרועה, שפעם היתה האהבה שלי, כל האיכויות שהיו בה נשחקו, היא לא מנעימה את הזמן, היא לא מרגיעה, היא לא מתחשבת, היא לא כנה והיא לא אמינה... וזה מעציב אותי מאוד... ואני מקווה שאני אוכל לשחזר שוב משהו מהקסם, אי פעם. אני מקווה לחוש שוב, ולא להפוך לאחת מאותם אנשים שחושבים שאהבה היא בכלל לא אהבה, היא משחק שבו מנצחים או מפסידים... אני חושבת שכל אחד מאיתנו חטף קצת... אולי בגלל זה אני לא כועסת... אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מלחבק אותך חזק ולדעת שנישאר יחד לנצח והדברים יעבדו כמו שהם אמורים לעבוד, בשיתוף פעולה אמיתי, ואין דבר יותר עצוב מהידיעה שאיחרנו את הרכבת והדבר כבר בלתי אפשרי, לפחות לא בזמננו אנו... שגם אם ננסה, ניכשל... אני אכשל, אני אזכר, אני אפחד, אני אכאב ואשתגע. אני גאה בנו שסוף סוף ידענו להיות כנים מול מה שיש לנו ולהגיד שזה לא מספיק טוב למרות שהלב שלי נשרף רק מעצם הידיעה, מעצם ההודאה... כי היינו הכי טובים בעולם, בשבילי, גם כשבאמת היינו וגם כשלא, משהו אצלי בראש סירב להכיר בעובדה שאנחנו לא מספיק טובים אחד בשביל השני, כזוג... משהו בי עדין רצה לראות ולהרגיש את הקסם... ועכשיו זה כבר בחוץ, וזה כאילו בסדר להגיד ולחשוב שאנחנו מאמללים אחד את השני, שאנחנו לא טובים ביחד (למרות שזה עדין לא בסדר, זה עדין כואב להכיר בזה) ואנחנו נפרדים ואנחנו כבר לא ביחד ואנחנו עושים את הבלתי נתפס, הבלתי יאומן, אנחנו עושים מתוך בחירה את הדבר הנורא ביותר שיכלתי להעלות על הדעת לאבד אותך... ואני אמורה להיות בסדר עם זה, להתגבר להתבגר... ואני גאה, גאה מאוד, ועצובה, עצובה מאוד מאוד... ועכשיו אני אקום, אתקלח, אתלבש, אוכל, אעשן סיגריה, אצא עם הכלבות, אסדר את התיק, אקח את סמוק ואסע לת"א... ובקרוב ניפגש שוב, ואני אהיה אחרי... ואז אנחנו נהיה אחרי... וזה יגמר באופן מוחלט וסופי ואני אאמץ את כל האהבה שנותרה בי אליך, כל כולה, העצומה... ואתן לך נשיקה גדולה, מלאה בתשוקה, ואבכה, ואלך, ופרק חמוץ מתוק בחיי יסתיים... ועם הזמן, אני מבטיחה, אני אשכח את כל מה שהכאיב ואת כל מה שהפריע, ואזכור אותך רק על שום האדם המדהים, המורכב, החכם, היפה, המצחיק והמעניין שאתה... וכשאני אדבר עליך, בעתיד הרחוק, אני אספר שאהבת אותי, וגרמת לי להרגיש נאהבת ושאני אהבתי אותך והענקתי לך את כל כולי... כי הדבר נכון לפחות לחלק מהזמן, שאותו אני בוחרת ומבטיחה לנצור... דנה.
[אני אצלו עכשיו, הוא יצא לאונ'. בלי הטפות, אם אפשר...] אני עדין אצלך, עדין על המחשב שלך, עדין לא התלבשתי ועדין לא אכלתי ארוחת בוקר... מאוד קשה לי לקום וללכת... ולא רק כי קשה לי במרכז אלה גם כי כל כך טוב לי איתך בביקורים הקטנים האלה, ואני מרגישה שטוב גם לך.. גם אני יודעת, שלו היינו נכנעים לטוב שבביקורים האלה, לו היינו אומרים שננסה שוב, מיד הייתי אומללה מחדש וכנראה גם אתה... כי פתאום כל מה שכבר לא רלוונטי היה עולה, ושוב הייתי מרגישה את הכאב ההוא שלא הרפה כשהייתי איתך, ושוב הייתי משתגעת... אבל החלל שנפער בי כשאני לא כאן הוא עצום, כמה שאני לא מנסה למלא אותו במהלך הימים אני עדין מסתובבת עם חוסר ענק בלב. אני כואבת את הפרידה הזאת. ובלילות קשה לי לא לגעת בך, ולא לנשק את השפתיים שלך, ולא להרגיש אותך. בחודשים האחרונים שלנו יחד הרהרתי לא מעט באהבה שלי אליך, באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שניהלתי איתך 4 מערכות יחסים קצרות, ולא אחת ארוכה... ההתחלה, המהוססת, המעורפלת, המרגשת, המטורפת, היפה, הלא משעממת לרגע... המחצית השניה של תקופתנו הראשונה, שהיתה טוטאלית, בטוחה ונעימה.. המחצית הראשונה מאז תחילת הסוף, שבה האהבה שלי נבעה מתוך קנאה, ופחד, ודברים רעים נוספים... שבגינם לא היה לי זמן לחשוב, רק זכרתי שהיה טוב, הפסיק, ועכשיו צריך לנצח ולהשיג את זה שוב... והחודשים האחרונים, שהושחטו קליל בגלל כל אותם דברים שהרגשתי (הרגשנו, אבל אני כרגע יודעת לדבר רק על עצמי)... מאוד קשה לשמור על רגש שנובע ממקומות כאלה, מאוד קשה לחשוב עליו ועל מערכת היחסים בצורה רציונלית, הכל הופך למרדף... להצלחה... ללהשיג, לתפוס, לקחת, לשמור... האהבה והזוגיות יוצאים לאט לאט מהמשוואה ומפנים את מקומם לדברים אחרים כמו מלחמה... שלי, נגדך... להוכיח לך שאתה אוהב אותי, להוכיח לך כמה שאני נהדרת ומופלאה... וכל הדרכים כשרות... היו רגעים בחודשים האחרונים, שחשבתי שאני אוהבת אותך בלי גבולות- אתה יודע, אני חושבת שראית, אני חושבת שאמרתי, שליטפתי חיבקתי נישקתי וניסיתי להעביר... היו רגעים, אני מודה, שחשבתי שאני לא אוהבת אותך כלל... היום אני יודעת שאף אחד מהשניים לא היה נכון יש גבולות לאהבה שלי... ואני כן אהבתי אותך... האהבה שלי פשוט, התקלקלה... היא איבדה משהו שהיה מאוד בסיסי בי פעם... אני מאוד אהבתי לאהוב לפני שכל זה התחיל, מאוד אהבתי והתחברתי אל הטוטאליות שלי... לאמונה הנאיבית שלי באהבה... באני הרומנטית, מהספרים, מהסרטים. והיום יש לי סחבה קרועה, שפעם היתה האהבה שלי, כל האיכויות שהיו בה נשחקו, היא לא מנעימה את הזמן, היא לא מרגיעה, היא לא מתחשבת, היא לא כנה והיא לא אמינה... וזה מעציב אותי מאוד... ואני מקווה שאני אוכל לשחזר שוב משהו מהקסם, אי פעם. אני מקווה לחוש שוב, ולא להפוך לאחת מאותם אנשים שחושבים שאהבה היא בכלל לא אהבה, היא משחק שבו מנצחים או מפסידים... אני חושבת שכל אחד מאיתנו חטף קצת... אולי בגלל זה אני לא כועסת... אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מלחבק אותך חזק ולדעת שנישאר יחד לנצח והדברים יעבדו כמו שהם אמורים לעבוד, בשיתוף פעולה אמיתי, ואין דבר יותר עצוב מהידיעה שאיחרנו את הרכבת והדבר כבר בלתי אפשרי, לפחות לא בזמננו אנו... שגם אם ננסה, ניכשל... אני אכשל, אני אזכר, אני אפחד, אני אכאב ואשתגע. אני גאה בנו שסוף סוף ידענו להיות כנים מול מה שיש לנו ולהגיד שזה לא מספיק טוב למרות שהלב שלי נשרף רק מעצם הידיעה, מעצם ההודאה... כי היינו הכי טובים בעולם, בשבילי, גם כשבאמת היינו וגם כשלא, משהו אצלי בראש סירב להכיר בעובדה שאנחנו לא מספיק טובים אחד בשביל השני, כזוג... משהו בי עדין רצה לראות ולהרגיש את הקסם... ועכשיו זה כבר בחוץ, וזה כאילו בסדר להגיד ולחשוב שאנחנו מאמללים אחד את השני, שאנחנו לא טובים ביחד (למרות שזה עדין לא בסדר, זה עדין כואב להכיר בזה) ואנחנו נפרדים ואנחנו כבר לא ביחד ואנחנו עושים את הבלתי נתפס, הבלתי יאומן, אנחנו עושים מתוך בחירה את הדבר הנורא ביותר שיכלתי להעלות על הדעת לאבד אותך... ואני אמורה להיות בסדר עם זה, להתגבר להתבגר... ואני גאה, גאה מאוד, ועצובה, עצובה מאוד מאוד... ועכשיו אני אקום, אתקלח, אתלבש, אוכל, אעשן סיגריה, אצא עם הכלבות, אסדר את התיק, אקח את סמוק ואסע לת"א... ובקרוב ניפגש שוב, ואני אהיה אחרי... ואז אנחנו נהיה אחרי... וזה יגמר באופן מוחלט וסופי ואני אאמץ את כל האהבה שנותרה בי אליך, כל כולה, העצומה... ואתן לך נשיקה גדולה, מלאה בתשוקה, ואבכה, ואלך, ופרק חמוץ מתוק בחיי יסתיים... ועם הזמן, אני מבטיחה, אני אשכח את כל מה שהכאיב ואת כל מה שהפריע, ואזכור אותך רק על שום האדם המדהים, המורכב, החכם, היפה, המצחיק והמעניין שאתה... וכשאני אדבר עליך, בעתיד הרחוק, אני אספר שאהבת אותי, וגרמת לי להרגיש נאהבת ושאני אהבתי אותך והענקתי לך את כל כולי... כי הדבר נכון לפחות לחלק מהזמן, שאותו אני בוחרת ומבטיחה לנצור... דנה.
