עד מתי?
נכון שיש לי צון עז לצאת מהמצב שאני שרויה בו. הבעיה היא שזה קשה מאוד, משפחתי לא מקבלת את העובדה שיש לי PTSD וזה מוסיף לי עוד בעיות, חוץ מלהתמודד עם המחלה הנוראית הזו, אני צריכה להסתדר עם המשפחה ועם הסביבה. השאלה היא עד מתי? השאלה שלי כרגע נובעת מתוך ייאוש שאני נמצאת בו בתקופה האחרונה. לפני שנה הייתי במצב על הפנים ממש, לא תפקדתי מכל הבחינות, כאילו הייתי זומבי, לאחר שנה וחצי, החלטתי לקחת את עצמי בידיים, כי כמו שענת אמרה אם אין אני לי מי לי. ובאמת לקחתי את עצמי בידיים, התחלתי לקחת אחריות על הדברים שאני עושה, לא הייתי עוד זומבי, זה מאוד קשה לי, ההתמודדות הזו. אני מרגישה שאין לי יותר את הכוחות להמשיך, אני מרגישה כבר עייפה מאוד. יש לי תחושה שאני אדם מת=חי. אני מנסה לתפקד כמו כולם, אבל כשאני כנה עם עצמי, ומנסה להבין מה יש לי, אני מבינה שאני פשוט מריגשה מתה, אני לא מסוגלת להרגיש כלום, התנתקתי מכל המשפחה שלי, והחברים. והם לא מקבלים את ההתנתקות הזו, אבל מה אני מסוגלת לעשות. השאלה שלי היא? האם באמת כדאי לנסות להילחם כדי לצאת מזה, ולקבל את התמיכה הרצויה. או שהכי עדיף לשקוע בצרה הזאת. אני כבר יודעת את התשובה שלכם, אבל השאלה שלי היא. בזמן שהייתי במצב קשה אז קיבלתי את כל התמיכה והאהבה והעזרה מהאנשים הקרובים אליי, הם ידעו לגלות הבנה וסובלנות איתי. אבל עכשיו אחרי שהם ראו אותי כמה חודשים מתפקדת יחסית "כרגיל" בשבילם זה היה מספיק מה שעשיתי, הם היו מרוצים ממני. עכשיו שיש לי תקופה קצת קשה ונסיגה, והמצב שלי מחריף, אני רואה את עצמי לבד, אף אחד כבר לא מבין אותי. אותם אנשים כבר לא מגלים כלפיי את אותה הבנה וסובלנות. השאלה היא למה מה הם רוצים שאני אשקע תמיד ברע, למה , הסביבה לא תומכת לאורך כל הדרך? עד מתי זה יהיה המצב הזה? אני רוצה להחלים ולחיות חיים בריאים ונורמליים. כמו שכל חבריי עשו, וכמו שהיו לי שאיפות וחלומות לפני הפציעה. אני מצטערת על המגילה שכתבתי, אבל אתם מן תקווה כזו בשבילי, כי מהסביבה אני לא מצפה להבין מה זה לחיות את החיים האלה. לדעתם זה קצת קשה, אבל הם חושבים שהחיים האלה כפיים, הם חושבים שאם אני מקבלת קצבה ועזרה מינימלית ממשבה"ט אז זה אומר שיש לי חיים טובים. הם לא מבינים מה זה החיים האלו. אני קוראת להם חיים בצל המוות. תודה על התגובות הקודמות