רוצה להרים ידיים...

Sheket Has

New member
מרגישה

חסרת תקווה
יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות (פשוט להקשיב לדיאטנית) אבל לא מסוגלת לבצע.
אני יודעת מה על הכף. יודעת מה המחירים. יודעת איפה זה נגמר.
ולא מצליחה לאסוף את עצמי.
לא מצליחה לנער את עצמי.

אז מה?
התחנה הבאה תל השומר?
לא רוצה
לא שוב
לא עכשיו
יש לי יותר מידי מה להפסיד

אבל אני לא מצליחה
שמישהו ינער אותי כבר
 

levshavur

New member
שקט הס

שלום לך,
זה לא מספיק שמישהי פה "תנער" אותך מבחוץ - כי עד שלא תנערי את עצמך מבפנים זה לא יעבוד, כי תמיד תמצאי דרכים לברוח מעצמך ומלעשות את העבודה העצמית, זה הכי קל לברוח אל ההפרעה, אבל תאמיני לי שזה לא הפתרון. את צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב, מה יש ברובד העמוק, למה בכלל הגעת למצב של הפרעה- ולטפל בזה. אין פה נוסחת קסם שתוציא אותך מכל הבעיות. את צריכה לעבוד, וקשה, בשביל להשיג משהו...
לבשה.
 
איזה סוג של ניעור את צריכה?

תזכורת לאיך זה היה להיות בבוץ של החולי? תזכורת לנזקי המחלה?
את כל אלו את הרי יכולה לספר לעצמך...
מציעה לך לכתוב לעצמך קצת, אפשר כאן, את הניעור הזה שאת צריכה, את התזכורת לכמה נמוך אפשר להגיע ואיך זה רע שם.
מבטיחה שאם תכתבי אכתוב לך בתמורה תזכורת לאיך נראים החיים בלי ההפרעה וכמה הם טובים יותר.
 

Sheket Has

New member
מזכירה לעצמי בעיקר

כמה אני לא באמת בשליטה על המחלה.
כמה בפעם הקודמת שהתדרדרתי הייתי בטוחה כל הדרך למטה שאני יכולה לעצור מתי שאני רוצה. וכשהגיע הזמן לעצור לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי לבד.
וכבר עכשיו, שוב, אני נמצאת במקום מסוכן. במקום שבו יש ימים שרק החולי מדבר. ימים שבהם אני לא עומדת מול החרדה והמחשבות.
והפעם אסור לי (!) להגיע למצב שבו אני לא יכולה לבד. פשוט אסור לי!
וזה קרוב הרבה יותר ממה שאני חושבת.
חייבת להצליח הפעם. חייבת לעצור את הנפילה.
אז אני לא אהיה הכי רזה (אם יש כזה דבר בכלל), אבל אני אתפקד ואני אשמח, תהיה לי אנרגיה לעשות את הדברים שאני אוהבת, תהיה לי אנרגיה להשקיע ביקרים לי מפז...

אני רק מקווה להצליח להחזיק את המחשבות האלה מספיק זמן כדי להתאפס על התפריט ולהתאזן על משקל היעד שלי...
זאת מחלמה מתישה ואין לי הרבה כוחות כרגע...
 
למעלה