נופל חופשי
New member
רוצה להרגיש
אני לא מצליח להפסיק לזמזם את השיר ההוא של Coldplay, קוראים לו "Fix You" והוא הולך בערך ככה - "כשאתה מנסה ולא הולך לך, בלה בלה בלה כשעצוב ורע לך בלה בלה בלה והדמעות זולגות במורד פניך בלה בלה... אני אנסה לתקן אותך..." מנגינה יפה, שיר יפה. אבל הוא הביא אותי למסקנה שמשהו נדפק אצלי, נשחק. כשבנאדם נכשל, כשעובר עליו חרא, כשהוא עובד על משהו הרבה זמן ולא יוצא מזה כלום, הוא אמור להתבאס, להתעצבן, להכנס לדיכאון, השיר אומר כך במפורש -"ודמעות זורמות במורד פניך, כשלא הולך..." אבל אצלי... כלום. היתה לי אתמול בעיה קטנה עם המחשב, לא הצלחתי לסדר אותה והיא האטה לי את קצב העבודה (אני עורך וודיאו), החלטתי לעשות מה שעושים המתיימרים להיות טכנאים כשהם לא מוצאים פתרון (גם בעיטות לא עזרו). פורמט. מחיקה והתקנה מחדש של כל המידע במחשב. זה לא היה כל כך פשוט, הייתי צריך לגבות טונות של חומר והכל עבד לי לאט מאד משום מה, פאקינג לקח לי יום שלם רק להכין את המחשב, גם הפירמוט עצמו לקח זמן יקר והייתי צריך לחזור עליו פעמיים, אבל הזכרתי לעצמי שכשהכל ייגמר הבעיה ההיא תעלם ואוכל לחזור לעבודה. היום, כשבסופו של דבר ההתקנה מחדש של "XP" הצליחה, התקנתי מחדש את התוכנות ו... בום. אותה בעיה צצה שוב, כאילו לא עשיתי כלום, כאילו לא עבדתי יום וחצי בשביל זה. אפילו לא אמרתי שיט, פשוט המשכתי לנסות ואז חשבתי שכנראה כדאי שאקנה מחשב חדש. לפני איזה חודש הודיעו לי שלא התקבלתי ל'סם שפיגל' אלו שמכירים אותי יודעים כמה קרעתי את התחת בשביל להתקבל, כמה שיגעתי את כל מי שלומד שם בטיפים וברעיונות לסיכויים הכי טובים להתקבל וכשהחזקתי את המכתב שלהם בו המילה הראשונה היא - "לצערנו...", לא קרה כלום. לא קללה, לא באסה, פשוט כלום! הנחתי את המכתב ונכנסתי לYnet- לראות מה עוד חדש. טוב, אני מודה שירדו כמה דמעות, אבל זה היה מאוחר יותר, בלילה. לפני כמה ימים חזרתי מסיבוב באירופה, צילמתי סרט לחברה שמייבאת בשר כשר לאירופה, במסגרתו היינו צריכים בין היתר לצלם את מהלך השחיטה והפירוק של כדי להראות את הידורי השחיטה שלהם. אני מסתכל לתוך אישונים מורחבים של פרה ענקית ויפהפייה, שמהיום שנולדה ועד לפני כשעה, טיילה וליחכה (פעם ראשונה שאני כותב את המילה הזאת) עשב בשדות הירוקים האין סופיים של אירלנד. ועכשיו הסכין המהודרת, מחליקה על הגרון שלה וכמו דלי של דם נשפך החוצה, מנוף ענק תופס את הרגל האחורית שלה ומניף אותה לגובה, הרגליים שלה בועטות, הגרון המשוסף מתנער באוויר וזרם דם רותח משפריץ לי על הפרצוף. אני מסתכל במראה שנמצאת שם, מנגב את הדם, ממשש אותו ביד, שואל את עצמי, עדיין בא לך סטייקים? והתשובה היא – כן, עשויים טוב. שורות של עשרות פרות תלויות, חלקן עדיין בועטות, מופשטות, הראש נערף, הרגליים מקוצצות, הבטן נפתחת מלמטה למעלה, איברים נשפכים, דם, כדורי עיניים, הריח, הרעש ועדיין כלום, אני המום מעצמי... כל הדרך, למעשה החל מהרגע שלקחתי את העבודה, חששתי מהרגע הזה, חשבתי שאקיא, שיהיו לי סיוטים, שאהפוך לצמחוני, וכלום. כלום! אני אדיש לגמרי למה שאני רואה, למכות שאני מקבל, מכות שקטנות מהן היו משביתות אותי לגמרי בעבר, אני מאבד משהו מהחיים ואני לא מצליח לשים את האצבע שלי עליו, משהו חשוב, לא יודע. כאילו שהחיים כבר לא משחקים תפקיד רציני אצלי, שכלום לא באמת משנה, שאני צופה מהצד בחיים של מישהו אחר. כשרופא שיניים מרדים לך חצי פרצוף, אתה נושך את עצמך, בשביל הקטע, לבדוק, וכשאתה לא מרגיש כלום, אתה מנסה עוד, חזק יותר, אתה רוצה להרגיש את הכאב, אתה צריך אותו, כשהוא לא מגיע הוא מפחיד הרבה יותר. ובלי קשר: אני נכנס לשיחה עם איזה אירי בשם אדי בפאב בדבלין, "ירושלים? איי? אתה רחוק מהבית איייא?" מסתבר שהוא שמע על ירושלים והדבר הראשון שיש לו להגיד עליה ברצינות גמורה - "לא מגעיל אתכם לשתות דם?" אח"כ הוא קונן לי תוך כדי שהוא מגלגל חתיכת טישו שהבנות באירלנד לא נותנות, והן טיפשות, והמוח שלהן בגודל של כדור הטישו שהוא הכין, והוא מכווץ את הטישו עם כל הכוח, "אוו וול" הוא אומר לי "לפחות הן לו הולכות רעולות פנים כמו אצלכם בירושלים"... "יש לכם קיר שם, נכון? אתם מקריבים לאלוהים שלכם קורבנות שם, איי? מה אתם דפוקים או משהו?" בן 30 היה הבחור, הסברתי לו שהדבר היחיד שנכון ממה שאמרו לו הוא הקיר ואנחנו רק מתפללים אליו, אבל הוא כבר היה בדרך החוצה "איים פיסיינג אוף" אמר
אני לא מצליח להפסיק לזמזם את השיר ההוא של Coldplay, קוראים לו "Fix You" והוא הולך בערך ככה - "כשאתה מנסה ולא הולך לך, בלה בלה בלה כשעצוב ורע לך בלה בלה בלה והדמעות זולגות במורד פניך בלה בלה... אני אנסה לתקן אותך..." מנגינה יפה, שיר יפה. אבל הוא הביא אותי למסקנה שמשהו נדפק אצלי, נשחק. כשבנאדם נכשל, כשעובר עליו חרא, כשהוא עובד על משהו הרבה זמן ולא יוצא מזה כלום, הוא אמור להתבאס, להתעצבן, להכנס לדיכאון, השיר אומר כך במפורש -"ודמעות זורמות במורד פניך, כשלא הולך..." אבל אצלי... כלום. היתה לי אתמול בעיה קטנה עם המחשב, לא הצלחתי לסדר אותה והיא האטה לי את קצב העבודה (אני עורך וודיאו), החלטתי לעשות מה שעושים המתיימרים להיות טכנאים כשהם לא מוצאים פתרון (גם בעיטות לא עזרו). פורמט. מחיקה והתקנה מחדש של כל המידע במחשב. זה לא היה כל כך פשוט, הייתי צריך לגבות טונות של חומר והכל עבד לי לאט מאד משום מה, פאקינג לקח לי יום שלם רק להכין את המחשב, גם הפירמוט עצמו לקח זמן יקר והייתי צריך לחזור עליו פעמיים, אבל הזכרתי לעצמי שכשהכל ייגמר הבעיה ההיא תעלם ואוכל לחזור לעבודה. היום, כשבסופו של דבר ההתקנה מחדש של "XP" הצליחה, התקנתי מחדש את התוכנות ו... בום. אותה בעיה צצה שוב, כאילו לא עשיתי כלום, כאילו לא עבדתי יום וחצי בשביל זה. אפילו לא אמרתי שיט, פשוט המשכתי לנסות ואז חשבתי שכנראה כדאי שאקנה מחשב חדש. לפני איזה חודש הודיעו לי שלא התקבלתי ל'סם שפיגל' אלו שמכירים אותי יודעים כמה קרעתי את התחת בשביל להתקבל, כמה שיגעתי את כל מי שלומד שם בטיפים וברעיונות לסיכויים הכי טובים להתקבל וכשהחזקתי את המכתב שלהם בו המילה הראשונה היא - "לצערנו...", לא קרה כלום. לא קללה, לא באסה, פשוט כלום! הנחתי את המכתב ונכנסתי לYnet- לראות מה עוד חדש. טוב, אני מודה שירדו כמה דמעות, אבל זה היה מאוחר יותר, בלילה. לפני כמה ימים חזרתי מסיבוב באירופה, צילמתי סרט לחברה שמייבאת בשר כשר לאירופה, במסגרתו היינו צריכים בין היתר לצלם את מהלך השחיטה והפירוק של כדי להראות את הידורי השחיטה שלהם. אני מסתכל לתוך אישונים מורחבים של פרה ענקית ויפהפייה, שמהיום שנולדה ועד לפני כשעה, טיילה וליחכה (פעם ראשונה שאני כותב את המילה הזאת) עשב בשדות הירוקים האין סופיים של אירלנד. ועכשיו הסכין המהודרת, מחליקה על הגרון שלה וכמו דלי של דם נשפך החוצה, מנוף ענק תופס את הרגל האחורית שלה ומניף אותה לגובה, הרגליים שלה בועטות, הגרון המשוסף מתנער באוויר וזרם דם רותח משפריץ לי על הפרצוף. אני מסתכל במראה שנמצאת שם, מנגב את הדם, ממשש אותו ביד, שואל את עצמי, עדיין בא לך סטייקים? והתשובה היא – כן, עשויים טוב. שורות של עשרות פרות תלויות, חלקן עדיין בועטות, מופשטות, הראש נערף, הרגליים מקוצצות, הבטן נפתחת מלמטה למעלה, איברים נשפכים, דם, כדורי עיניים, הריח, הרעש ועדיין כלום, אני המום מעצמי... כל הדרך, למעשה החל מהרגע שלקחתי את העבודה, חששתי מהרגע הזה, חשבתי שאקיא, שיהיו לי סיוטים, שאהפוך לצמחוני, וכלום. כלום! אני אדיש לגמרי למה שאני רואה, למכות שאני מקבל, מכות שקטנות מהן היו משביתות אותי לגמרי בעבר, אני מאבד משהו מהחיים ואני לא מצליח לשים את האצבע שלי עליו, משהו חשוב, לא יודע. כאילו שהחיים כבר לא משחקים תפקיד רציני אצלי, שכלום לא באמת משנה, שאני צופה מהצד בחיים של מישהו אחר. כשרופא שיניים מרדים לך חצי פרצוף, אתה נושך את עצמך, בשביל הקטע, לבדוק, וכשאתה לא מרגיש כלום, אתה מנסה עוד, חזק יותר, אתה רוצה להרגיש את הכאב, אתה צריך אותו, כשהוא לא מגיע הוא מפחיד הרבה יותר. ובלי קשר: אני נכנס לשיחה עם איזה אירי בשם אדי בפאב בדבלין, "ירושלים? איי? אתה רחוק מהבית איייא?" מסתבר שהוא שמע על ירושלים והדבר הראשון שיש לו להגיד עליה ברצינות גמורה - "לא מגעיל אתכם לשתות דם?" אח"כ הוא קונן לי תוך כדי שהוא מגלגל חתיכת טישו שהבנות באירלנד לא נותנות, והן טיפשות, והמוח שלהן בגודל של כדור הטישו שהוא הכין, והוא מכווץ את הטישו עם כל הכוח, "אוו וול" הוא אומר לי "לפחות הן לו הולכות רעולות פנים כמו אצלכם בירושלים"... "יש לכם קיר שם, נכון? אתם מקריבים לאלוהים שלכם קורבנות שם, איי? מה אתם דפוקים או משהו?" בן 30 היה הבחור, הסברתי לו שהדבר היחיד שנכון ממה שאמרו לו הוא הקיר ואנחנו רק מתפללים אליו, אבל הוא כבר היה בדרך החוצה "איים פיסיינג אוף" אמר
