טינה יקרה טריגר (ולכולן)
שלום לך
את באמת לא אשמה! מי שאשם הוא זה שפגע בך!
התחושות שאת דוחה מגעילה ומעוותת הן תחושות רגילות של שורדות וכמנהלת פורום לנפגעי גילוי עריות אני יכולה להגיד לך, אחרי 7 וחצי שנים של ניהול (אולי יותר, כבר הפסקתי לספור) שהמון נשים כותבות שאלה התחושות שלהן, את ממש לא לבד!!! גם אני הרגשתי ככה! זה חלק מהקומפלקס של פוסט טראומה , אחד המאפיינים של דימוי גוף עצמי פגוע. זה נורמלי להרגיש ככה אחרי מה שעברת! את היית ילדה נורמלית במצב לא נורמלי, וזה גם מה שאת כיום, כבוגרת, הסיטואציה של החיים שלך לא נורמלית אבל התגובות הן טבעיות לחלוטין ולגיטימיות לחלוטין,
כן הצורך הזה לכעוס הוא מובן, והכעס הזה ייצא, ככל שתתני לו יותר מקום להיות נוכח בחיים שלך, אל תפחדי ממנו הוא לא יציף אותך יותר מכדי היכולת שלך להכיל אותו, הוא לא כזה מאיים כמו שהוא אולי מרגיש לך..
כן, אני כעסתי מאוד על אלה שלא עצרו , במיוחד כעסתי על אמא, למרות שכיום אני מבינה את הקושי שהיה לה מעצם זה שגם היא פחדה ממנו...אבל אני עדיין כועסת מאוד על היועצת של היסודי שקלטה שמשהו קורה בבית והחליטה ש"הדבר הכי טוב זה לא לעשות כלום" אלה היו המילים שלה כשהיא דיברה איתי כבוגרת, כשסיפרתי לה על מה שעברתי. . !
לגבי פגיעה עצמית : גם זו תופעה מאוד מוכרת ורגילה של פוסט טראומה. תחשבי על זה בהיגיון : פגעו לך בגוף , "זיהמו" לך אותו במגע מגעיל, והגוף זוכר, אז זה טבעי לרצות לפגוע בגוף כחלק מהרצון להיפטר מהכאב של הזיכרון הזה. גם הפרעת אכילה היא חלק מהחבילה, הגוף נושא את זיכרון הפגיעה אז "צריך" לפגוע בגוף "להשמיד", אותו...ככה גם אני חשבתי...אבל זה לא באמת פיתרון כי גם אם תמשיכי להתעלל בגוף הזיכרון לא ייעלם, הזיכרון צריך לקבל מקום לגיטימי בטיפול, הכעס והרגשות האחרים צריכים לקבל את המקום שלהם ומגיע להם לקבל מקום! את יודעת, יש ספר על הפרעות אכילה שניקרא "הפחד לתפוס מקום" (אני כבר לא זוכרת מי המחבר, אוכל לבדוק לך אם תירצי) והכותרת הזאת מאוד תפסה לי את העין והמחשבות, כי זה בדיוק מה שקורה לנו, כי לקחו לנו בכוח את המקום הלגיטימי שלנו כילדות, גזלו לנו אותו, אז אנחנו מפחדות כבוגרות לקחת את המקום שמגיע לנו (ובצדק!!!) בחזרה. צריך אומץ כדי לדרוש ולהשיג את המקום הזה!
לגבי איך להתמודד עם פגיעה עצמית, יש כל מיני טיפים במאמר על הנושא הזה באתר מקום :
www.macom.org.il (בכלל, יש שם מאמרים טובים מאוד בכל מיני היבטים של הפגיעה, גם בהקשר של ה"א...)
יש שם משהו שנקרא "חדרי הלב" שזה חלק באתר שמאפשר לך להעלות בכתב את סיפור הפגיעה שלך, את הרגשות שלך , שירים ציורים וכ' מה שמרגיש לך מתאים להכניס פנימה, וזה יכול לעזור לך מעצם הכתיבה, להבהיר לעצמך את המחשבות, וזו גם פרספקטיבה לעתיד - שתוכלי לראות כמה התקדמת (אני לדוגמה עדכנתי את החדר שלי השנה, אם לא יצא לך לראות, את מוזמנת להיכנס: "החדר של לב שבור") זה גם יכול לעזור לנשים אחרות שקשה להן לפתוח את סיפור הפגיעה שלהן. אני קיבלתי רצון לכתוב את החדר שלי אחרי שקראתי חדרים של נשים (וגברים) אחרים וחשבתי למה שגם לי לא יהיה חדר ? כמו כן נשים הגיבו לי תגובות חמות ומפרגנות על החדר ותיארו איך הן התחברו למה שכתבתי. מה דעתך על הרעיון?
חוץ מיזה את מוזמנת לבוא ולשתף בתחושות וברגשות שלך בפורום שאני מנהלת (שמיועד בדיוק כדי לפרוק את התחושות שלך כולל תחושות הכעס) את יכולה גם לקרוא בטאג ליינז (ההודעות הנבחרות שמופיעות למעלה ושמתחלפות כל פעם שאת קוראת או מגיבה בפורום) אני חושבת שתזדהי ותתחברי להרבה מהכתיבה הזאת, בדיוק לשם כך ההודעות האלה נועדו ...במידה ותירצי לכתוב בפורום תקראי קודם את ,"אמנת הפורומים" (התקנון הספציפי של הפורומים של אתר מקום) כי הוא שונה ממה שמותר ואסור לכתוב כאן בפורום
כרגע הפורום "רדום" ויש רק אישה אחת שאני מתכתבת איתה באופן קבוע, אבל יש לך (ולאחרות שאולי רוצות) את כל המקום אם תרצי, אני שם בשבילך ומשתדלת להיכנס כל יום או יומיים לבדוק...(אולי רק השבוע אני אכנס פחות בגלל ההופעות שלי, אבל אני אשתדל) אז את מוזמנת!
חיבוק גדול!
לבשה.
