חתולה תל אביבית
New member
רוצה להגיד
לפני ארבעה חודשים עמדתי בפני החלטה, לקחת שלושה חודשי חופשה מהעבודה ולטוס לטיול קצר או להתחיל ללמוד. בחרתי באפשרות השניה, לקחתי קורס קצר ובינואר התחלתי ללמוד, בשעור הראשון הסתכלת עלי ואני השבתי בחיוך הרי אני בכיתה של ילדים בני 22 בממוצע אני בת ה- 30+ נוף חריג אפשר להגיד. בשיעור השלישי התיישבת לידי ומאז במשך שלושה חודשים ישבנו זה לצד זאת. ומשעור לשיעור התחזק הקשר ביננו, דיברנו, צחקנו, אפילו ישבנו לקפה אחרי השיעור – דיברנו ואתה סיפרת לי על עצמך, השיחה הזאת מילאה אותי באנרגיות חזרתי מחייכת הביתה. הקורס היה קשה, אינטנסיבי ומלחיץ אבל למרות הכל בתוך תוכי ידעתי שכל עוד הוא נמשך אני אראה אותך פעמיים בשבוע. ולמרות היותך בן 23 הרגשתי שאתה מבין אותי בדרך שהרבה זמן לא הבינו, הסתכלתי עליך והבנתי שהפרש הגילאים ביננו לא יאפשר קשר אמיתי. לפני כחודש, לקראת סיום הקורס, יצאנו לשתות – שתינו.... את הערב סיימנו ביחד! ידעתי שאני מכניסה את עצמי למשהו בלתי אפשרי. מאז נפגשנו עוד מספר פעמים למרות ההבטחות שלי לעצמי להתנתק, לעשות את המעשה הבוגר ולהמשיך בדרך. אתה חייב להבין, שמאז מערכת היחסים האחרונה שלי שפגעה בי מאוד (לפני שבע שנים) לא הכנסתי אף אחד אלי כפי שנתתי לך לחדור את כל החומות ולראות את האני האמיתי שלי – בלי משחקים! אני מסתכלת עליך ויודעת שיכולת להיות האחד שאיתו הייתי יכולה לחלוק את חיי, דבר שחשבתי שאבד לי לנצח. אתה בן אדם מדהים ויש בך כל כך הרבה עומק, אין ביננו משחקים (אתה לא איש כזה!!). אתה אפשרת לי להבין שזה יכול להיות מדהים, שזה לא חייב להיות קשה או כואב. כרגע לאונרד כהן מתנגן ברקע מחדד את העצבות, אבל אני חייבת לקבל את ההחלטה שאתמול היתה הפעם האחרונה! והשאלות שעולות הן איך מכילים את כל הכאב הזה? כאב הפספוס? הידיעה שזה כל כך נכון אבל כל כך לא! למרות שלא אמרתי ולעולם לא תדע – רציתי לומר את הדבר הברור ביותר – התאהבתי תודה!
לפני ארבעה חודשים עמדתי בפני החלטה, לקחת שלושה חודשי חופשה מהעבודה ולטוס לטיול קצר או להתחיל ללמוד. בחרתי באפשרות השניה, לקחתי קורס קצר ובינואר התחלתי ללמוד, בשעור הראשון הסתכלת עלי ואני השבתי בחיוך הרי אני בכיתה של ילדים בני 22 בממוצע אני בת ה- 30+ נוף חריג אפשר להגיד. בשיעור השלישי התיישבת לידי ומאז במשך שלושה חודשים ישבנו זה לצד זאת. ומשעור לשיעור התחזק הקשר ביננו, דיברנו, צחקנו, אפילו ישבנו לקפה אחרי השיעור – דיברנו ואתה סיפרת לי על עצמך, השיחה הזאת מילאה אותי באנרגיות חזרתי מחייכת הביתה. הקורס היה קשה, אינטנסיבי ומלחיץ אבל למרות הכל בתוך תוכי ידעתי שכל עוד הוא נמשך אני אראה אותך פעמיים בשבוע. ולמרות היותך בן 23 הרגשתי שאתה מבין אותי בדרך שהרבה זמן לא הבינו, הסתכלתי עליך והבנתי שהפרש הגילאים ביננו לא יאפשר קשר אמיתי. לפני כחודש, לקראת סיום הקורס, יצאנו לשתות – שתינו.... את הערב סיימנו ביחד! ידעתי שאני מכניסה את עצמי למשהו בלתי אפשרי. מאז נפגשנו עוד מספר פעמים למרות ההבטחות שלי לעצמי להתנתק, לעשות את המעשה הבוגר ולהמשיך בדרך. אתה חייב להבין, שמאז מערכת היחסים האחרונה שלי שפגעה בי מאוד (לפני שבע שנים) לא הכנסתי אף אחד אלי כפי שנתתי לך לחדור את כל החומות ולראות את האני האמיתי שלי – בלי משחקים! אני מסתכלת עליך ויודעת שיכולת להיות האחד שאיתו הייתי יכולה לחלוק את חיי, דבר שחשבתי שאבד לי לנצח. אתה בן אדם מדהים ויש בך כל כך הרבה עומק, אין ביננו משחקים (אתה לא איש כזה!!). אתה אפשרת לי להבין שזה יכול להיות מדהים, שזה לא חייב להיות קשה או כואב. כרגע לאונרד כהן מתנגן ברקע מחדד את העצבות, אבל אני חייבת לקבל את ההחלטה שאתמול היתה הפעם האחרונה! והשאלות שעולות הן איך מכילים את כל הכאב הזה? כאב הפספוס? הידיעה שזה כל כך נכון אבל כל כך לא! למרות שלא אמרתי ולעולם לא תדע – רציתי לומר את הדבר הברור ביותר – התאהבתי תודה!