רוצה לבכות (אולי ט')

[someone343]

רוצה לבכות (אולי ט')

לבכות לבכות לבכות
והיה טוב היום
עשיתי משהו למען עצמי, הייתי בפעם ראשונה בחוג ריקוד
והרגשתי טוב, יצאתי פורחת
ואז בום
בום בום
כאב
רוע
גועל
לא מגיע לי
אובדנות
דיכאון
ובא לי לבכות
ולפסיכולוגית אני שותקת, לא מצליחה לדבר
ונקרעת בתוכי
ולבכות, אני לא יכולה.
אובדנות. רק על אובדנות אני חושבת עכשיו
( אני לא עושה כלום אין מה לדאוג).

וסליחה שאני לא כותבת לכן, הייתי עסוקה ורע לי עכשיו
פשוט חיבוק חזק והמון אהבה ותמיכה למי שזקוקה לזה עכשיו..

 

[אלומת האור]

לא יודעת מה להגיד לך, אבל אני פה ומחבקת.

 

[כמהאפשר]

כל כך מוכרות הנפילות הללו,
כביכול אחרי יום טוב, ביום בהיר, מכלום.
"סתם".

נכון, הן ישנן, הן קורות.
אולי עם הזמן הן פוחתות.
אני מאמינה שככל שאנחנו למדים להקיף את עצמנו בסביבה טובה, חיובית, תומכת.
בדברים שעושים לנו טוב(כמו ריקוד), שגורמים לנו לחייך ו"לפרוח" כמו שכתבת- זה פוחת.


אבל בשביל זה צריך ל"להלחם" על עצמך, בשביל זה צריך להתמיד,
בשביל זה צריך לא לוותר!
לא להלחם עם עצמך- אלא על עצמך. באהבה, לא ראש בראש.

אני חושבת שלוקח זמן לזהות את אותם הדברים שאנחנו אוהבות(כי בכ"ז- היינו שקועות הרבה זמן בלמטה..)
לוקח זמן, לוקח גם ניסוי וטעייה.
לוקח גם לעתים לוותר ולהשאב.

אבל לאט לאט סל המצרכים הזה שברשותנו- מתמלא בדברים שעושים לנו טוב,
שישמשו לנו גם "חירום" כאשר העצב מגיע
וגם ימנעו ממנו לעלות.
שיקיפו אותנו בטוב.



זה יקח זמן- אבל אני מאמינה שזה מקום שכולנו מגיעות אליו.
הן מבחינת סביבה חיצונית(אנשים, חברים, זוגיות, משפחה)
מגורים,
וכמובן- חיים אישיים(תחביבים, עיסוקים)
ואישיותית.

 

[someone343]

תודה לכן

הרגשה שההכל קורס
אפילו בלימודים קשה לי עכשיו
ואז אני לא שווה כלום
כי מותר לי רק ציון גבוה!

מפחדת לכתוב למטפלת, אני כזה מטרד!!
נמאס לי מעצמי ובא לי לקרוס לתוך הכרית ולבכות את הנשמה
אבל אני צריכה ללמוד עכשיו
חייבת
להחזיק מעמד
ולעשות את המאמץ הזה.

הדיכאון אוכל אותי. חייבת לפרוק
בא לי לצעוק ולצרוח
שיעשו משהו
שירגע משהו
ואם אני נעזרת במישהו אני שונאת את עצמי
ולמה.. למה כל כך כואב לי?
אני נשברת. באמת. זה כל כך קשה.

 

[כמהאפשר]

איך את עכשיו? בבקשה תעדכני בבוקר..

 

[someone343]

מבולבלת

יותר טוב מאתמול,
אבל קשה מבפנים,
קשה לתפקד
הכל כואב
ואני מסתירה עד הפגישה
להחזיק מעמד עד יום ראשון
חסרת אונים.

 

[כמהאפשר]

לא שוכחים אותך

גם בלי הרבה מילים-
זוכרת אותך,
חושבת עלייך.
אל תשכחי את עצמך גם את.
תמשיכי למצוא את שבבי האמונה בעצמך. להאמין. לא לוותר, להמשיך לא להרים ידיים.

לא שוכחת אותך. אל תשכחי את עצמך גם את.
את כל כל, כל כך חשובה ויקרה.

 

[someone343]

תודה לך

העובדה שאת כאן והיחס מחזקת ומרגשת, תודה.

אבל אני מניחה שנשכחתי,
בין ערמות של חיוכים והסתרות
לא שומעים את הצעקה המחרידה
ושכחתי את עצמי, כי זה מה שמגיע לי!!!
מרימה ידיים לעצמי..
נופלת, על הרצפה עם הידיים מורמות
וגוף שבור
עיניים כבויות ובכי מר, שלא יוצא
צרחה אילמת
צורחת שייפסק אבל בלתי נראית

מחר פגישה.. תאחלו לי שאצליח לדבר.. כל כך מפחדת
כל כך מפחדת וכואבת.

 

[כמהאפשר]

אין לך מושג כמה אני חושבת עלייך..

כמה את בראש שלי, בלב שלי.
קשה כ"כ לקרוא את התחושות שלך, יקרה.

לעתים לאנשים קל יותר לחייך ולשים מסיכה- כי זה מקל את ההתמודדות שלהם.
נכון, ההבנה הזו לא מקלה את ההתמודדות שלך.
ונכון, לא תמיד זה כך.
לעתים לאנשים פשוט לא אכפת ולעתים לאנשים יש פשוט סדרי עדיפויות אחרים.
לעתים, כמה שכואב להבין- החיים של אנשים ממשיכים ואת נשארת בכאב ובמצב שלך.. והם מתמודדים עם עם דברים אחרים שבאים. חיים את החיים שאיכשהו ממשיכים. לא נתקעים-
וכך את נותרת, נשארת מאחור.

אבל לעתים,
כשם שאת שמה מסיכה. כך גם אחרים.. לעתים הדרך שלהם לחיות היא מסיכה.


יקרה,
האם יש מישהו קרוב שכן שם?
הזכרת חברות.
האם יש מישהו שכן בוחר לשמוע, להקשיב?
רוצה לראות, לחבק, להשאר?
האם יש מי שאת מוכנה להניח לו לעשות את זה?


לא, זה לא מה שמגיע לך.
גם אם זה מה שקורה, ומגביר את כל השלילי.. והוויתור על עצמך-
זה לא מה שמגיע לך.


את לא לבד. כל כך לא לבד.

 

[someone343]

את מקסימה!

לכל אחד יש מסכה.. אבל לא כל אחד מסתיר מטען כה גדולה ובעוצמה כ"כ גדולה, אני לא מסוג האנשים שיבוא ויתנהג בצורה מחשידה עד שיבואו וישאלו מה קרה או יתעניינו בי, אני שונאת להיות כזאת גם כשצריך ...
לחברות בכלל לא, כמעט אף אחד לא יודעת, חבר יודע אבל אני לא מרשה לו לתמוך ורק פעם בכמה זמן משתפת.
רק הפסיכולוגית, איתה אני מנסה להראות כל פעם, ולפעמים זה קשה, אבל היא היחידה שמחזיקה אותי מעל פני המים, וכאן. ובעצם אני כלכך לבד, לפחות ככה זה מרגיש, והכאב הזה הורג אותי, הדיכאון .. עכשיו בגיל הזה.. מחשבות חולניות והרסניות שאני נהנת מהן,
והורים מאוכזבים, כביכול אני בת מושלמת מבחינת ציונים וכל זה ואני בחיים לא אמרתי שרע לי לידם ולא הפלתי עליהם, אבל גם אחרי כמעט שנה קשה להם לשאת את זה, כל פעם ביקורות אצל פסיכיאטר וכדורים וכל זה.. רוצים שאצא מזה כבר כי מה זה דיכאון , זה שטויות, אבל אף אחד לא מבין.. אף אחד לא יודע כמה זה הורג אותי.
ההסתגרות והחושך הזה, המחשבות והכאבים הנפשיים והפיזים ורצונות לפגיעה עצמית ולהעלם ולא להיות יותר.. ובין כל זה אני מנהלת שגרה רגילה(!!) לגמרי.

אני כל כך מעריכה את התגובות שלך.. את לא מבינה כמה, כל כך תודה! את מקסימה ותודה תודה!!

 

[lital172]

הכי כואב

זה להצליח לפרוח פתאום ולחייך ושבר לך פתאום לחבק את עצמך.. ואז השנאה הזאת מופיעה ואץ מרגישה שלא מגיע לך ומבטלת את המשהו טוב הזה. בואי ננסה להבין ביחד למה תחושת הגועל... מה מסתתר מעבר לכל זה...

 

[someone343]

תודה

הצלחת לתאר נכון את המצב,
אני מניחה שהכחשתי והדחקתי יותר מדי זמן כדי לתפקד "פרפקט".. ועכשיו הגיעה אפיסת הכוחות,
השנאה עצמית עצומה.

 

[חורה]

למה?

היה איזה משהו שעורר בך את הרגשות האלה?

 

[someone343]

הסתרה

גדולה במשך המון זמן, גם בטיפול,
יושבת עם חיוך ואומרת שהכל בסדר..וגם אם לא -אני רגילה לכאוב
מדברת על הכל חוץ ממה שכואב
מפחד להתקרב, כמו מאש

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ועכשיו...

כשאת רואה איזה מחיר את משלמת ומה קורה לך בפנים כשאת שמה בחוץ את המסיכה הזו,
בא לך להוריד אותה? לעשות משהו אחר בחוץ כדי להרגיש יותר טוב בפנים?

[אני יודעת כמה קשה לחיות ככה בהסתרה.]

 

[someone343]

לא תמיד מצליחה

להוריד אותה גם אם אני רוצה
ומפחדת לנסות.. מרגישה מרחמת על עצמי ופתטית..
אני אנסה.. לאט לאט..

אני כמעט לא מתפקדת בלימודים,
אני הולכת לעשות טעות שאשלם עליה
אבל אני לא מסוגלת ללמוד עכשיו
הנפש כואבת, אני לא רואה בזה תירוץ
אבל אני כל כך לא יכולה. וזה אף פעם לא הגיע למצב הזה.
אולי אני יכולה ובוחרת להעניש את עצמי, שיהיה רע
אולי אני יכולה ולא מסוגלת הפעם
לא יודעת