רוצה כנפיים....
היי גרא, פורום יקר.. זהו, שוב על סף בכי מול המסך, לוקחת המון אוויר לריאות ומסתכלת על התקרה.. ושוב מסתכלת על המסך. אמא חזרה היום מפגישה עם העובדת הסוציאלית, שאלתי איך היה ועיניה התמלאו דמעות. "מה קרה"? "למה את בוכה?" והיא עונה לי. "אני לא בוכה.." ואני שומעת את קולה רועד. עזבתי את זה ובנתיים היא הציתה סיגריה והתיישבה ליד השולחן. והתחילה לדבר.. "אני לא רוצה להיות עשירה. באמת שלא" "רק רוצה לגדל אתכן בכבוד, נמאס לי לומר לכן לא" "אני רוצה לעזור לכן ואין לי יכולת" "אז שיאשימו אותי שהבאתי חמישה ילדים, הכל מקובל. המצב היה אחר" "אני לא מצטערת על אף אחת מכן" אמא שלי שכירה, אבא שלי שכיר. משפחה של שבעה נפשות. ובור ענקי בבנק. אני כבר שנים לא מעיזה לבקש כלום. עד למקומות שאין לי ברירה. כשאמא עובדת לילות ערבים, אני בבית עוזרת כמה שאני רק יכולה. מנסה לשכנע את עצמי שיום יבוא, הכל יראה אחרת. אני לא אחשוב פעמים לפני שאני אקנה קרטיב. אני אומרת לעצמי, את לא תביאי ילדים עד שתהיה לך קריירה משגשגת ודירה ואוטו. יהיו לך חסכונות ללימודים לילד/ים שלך. הם לא יצטרו לדאוג ולדעת את מה שאת ידעת בגילם. אתמול דיברתי עם "חברה" שלי באיסיקיו. היא שאלה מה התכניות שלי לחופש. בראש שלי יש שני דברים: א. ללמוד למועד חורף בהיסטוריה ואנגלית. ב. לעבוד, יש ברירה? ומה עם לצאת קצת..היא שואלת אותי. לצאת? אני לא יכולה להרשות לעצמי. והיא? לא הצליחה להבין את זה. ילדה בגילך לא יוצאת?!?! אז כן, ילדה בגילי לא יוצאת. פעם בחצי שנה אולי. לילדה בגילי יש סדר עדיפויות שונה מבני גילה לצערי הרב. היא בחיים לא תהיה מסוגלת להבין איך זה שאחותה בת השמונה תקום כל בוקר בחוםפש בשמחה וששון ותלך לקיטנה שלה. בעוד אחיות שלי תשארנה בבית. מקנאות...מנותקות.. היא לא תבין מה זה אמא בוכה כי נשבר לה הלב לראות את הילדות הקטנות שלה מנותקות מהשאר בגלל המצב הכלכלי שבכלל לא תלוי בהן. נשבר לה הלב מלומר להן לא על ללכת לראות סרט שכולם מדברים עליו בכיתה. היא לא תבין את הפחד שלי של לצאת מהמעגל הזה. היא לא תבין מה זה לדעת שאין להורים כסף לעזור לך. ושאולי עם השכר מינימום שאקבל אחרי הצבא מאיזו עבודה זדמנת אצליח לממן דירה ולימודים? (ספק גדול.) היא לא תרעד מלחשוב על העתיד שלה. מה יהיה בסוף? שווה לי להמשיך לשאוף גבוה? ומה עם להלחם קצת? למרות שלא תמיד אני מבינה למה.. וזהו.. יהיה בסדר. המשך שבוע טוב לכלכם..
היי גרא, פורום יקר.. זהו, שוב על סף בכי מול המסך, לוקחת המון אוויר לריאות ומסתכלת על התקרה.. ושוב מסתכלת על המסך. אמא חזרה היום מפגישה עם העובדת הסוציאלית, שאלתי איך היה ועיניה התמלאו דמעות. "מה קרה"? "למה את בוכה?" והיא עונה לי. "אני לא בוכה.." ואני שומעת את קולה רועד. עזבתי את זה ובנתיים היא הציתה סיגריה והתיישבה ליד השולחן. והתחילה לדבר.. "אני לא רוצה להיות עשירה. באמת שלא" "רק רוצה לגדל אתכן בכבוד, נמאס לי לומר לכן לא" "אני רוצה לעזור לכן ואין לי יכולת" "אז שיאשימו אותי שהבאתי חמישה ילדים, הכל מקובל. המצב היה אחר" "אני לא מצטערת על אף אחת מכן" אמא שלי שכירה, אבא שלי שכיר. משפחה של שבעה נפשות. ובור ענקי בבנק. אני כבר שנים לא מעיזה לבקש כלום. עד למקומות שאין לי ברירה. כשאמא עובדת לילות ערבים, אני בבית עוזרת כמה שאני רק יכולה. מנסה לשכנע את עצמי שיום יבוא, הכל יראה אחרת. אני לא אחשוב פעמים לפני שאני אקנה קרטיב. אני אומרת לעצמי, את לא תביאי ילדים עד שתהיה לך קריירה משגשגת ודירה ואוטו. יהיו לך חסכונות ללימודים לילד/ים שלך. הם לא יצטרו לדאוג ולדעת את מה שאת ידעת בגילם. אתמול דיברתי עם "חברה" שלי באיסיקיו. היא שאלה מה התכניות שלי לחופש. בראש שלי יש שני דברים: א. ללמוד למועד חורף בהיסטוריה ואנגלית. ב. לעבוד, יש ברירה? ומה עם לצאת קצת..היא שואלת אותי. לצאת? אני לא יכולה להרשות לעצמי. והיא? לא הצליחה להבין את זה. ילדה בגילך לא יוצאת?!?! אז כן, ילדה בגילי לא יוצאת. פעם בחצי שנה אולי. לילדה בגילי יש סדר עדיפויות שונה מבני גילה לצערי הרב. היא בחיים לא תהיה מסוגלת להבין איך זה שאחותה בת השמונה תקום כל בוקר בחוםפש בשמחה וששון ותלך לקיטנה שלה. בעוד אחיות שלי תשארנה בבית. מקנאות...מנותקות.. היא לא תבין מה זה אמא בוכה כי נשבר לה הלב לראות את הילדות הקטנות שלה מנותקות מהשאר בגלל המצב הכלכלי שבכלל לא תלוי בהן. נשבר לה הלב מלומר להן לא על ללכת לראות סרט שכולם מדברים עליו בכיתה. היא לא תבין את הפחד שלי של לצאת מהמעגל הזה. היא לא תבין מה זה לדעת שאין להורים כסף לעזור לך. ושאולי עם השכר מינימום שאקבל אחרי הצבא מאיזו עבודה זדמנת אצליח לממן דירה ולימודים? (ספק גדול.) היא לא תרעד מלחשוב על העתיד שלה. מה יהיה בסוף? שווה לי להמשיך לשאוף גבוה? ומה עם להלחם קצת? למרות שלא תמיד אני מבינה למה.. וזהו.. יהיה בסדר. המשך שבוע טוב לכלכם..
