המלצה: סטיבן בראסם - ג'הרג
סיפור פנטסיה בעולם פרי דמיונו של המחבר המתרחש בארץ השייכת ליצורים דמויי אנוש בשם דרגאירנים (אני-לא-זוכרת-מי טען שהם אלפים, אבל אני מסרבת להדביק תוויות). אותם דרגאירנים מחולקים ל"בתים" כשלכל "בית" יש חיה שמסמלת אותו. רובן (למעשה, כולן מלבד נץ) חיות דמיוניות - למשל בית דרקון או בית ג'הרג. הסמלים האלו מייצגים את אופי הבית והתנהלותו ואת אופי בני-הבית. למשל - בני בית הדרקון אמיצים והכבוד חשוב להם מאוד. באותו עולם הג'הרג הוא אוכל נבלות נחשי מעופף בעל יכולות טלפתיות שנראה יותר כמו בדיחה על חשבון דרווין (אם היה חי שם) מיצור הגיוני. בית הג'הרג, כמו סמלם, הם "אוכלי הנבלות" של החברה - רוצחים, שודדים ושאר ברנשים שלא היית רוצה לפגוש בסמטא אפלה, אם כי הם שימושיים (בעיקר בפוליטיקה). הם נבלות - והם ממש טובים בזה. גיבור הספר הוא בן-אנוש המשתייך לבית ג'הרג, שהוא הבית היחיד כמעט שמקבל חברים שלא נולדו לתוכו - היחיד לגמרי שאפשר לקנות חברות בו. בני האנוש בעיר הדרגאירנים זוכים ליחס מזלזל ונחשבים נחותים. אם כי ולאד (הגיבור) זוכה לכבוד שיזכה לו כל אחד שברור לעומד מולו שהוא חי רק בזכות רצונו הטוב. ולאד הוא מתנקש מעולה ומכשף, בעליו של ג'הרג בשם לויוש ויש לו הרבה לגלות במהלך הספר. הספר כתוב בפשטות, בניגוד לניסוחים המסורבלים והשפה הגבוהה שפעמים כה רבות חביבים על סופרי פנטסיה (בעיקר פנטסיה גבוהה), או על מתרגמיהם, לפחות. הוא משעשע מאוד ומהנה לקריאה. אני מאמינה שאהנה לקרוא אותו שוב גם כשאני כבר יודעת את פיתולי העלילה המפתיעים (אותי הם הצליחו להפתיע מאוד). עם זאת, לא מדובר בספר שמספק הרבה מעבר להנאה. בעיני, גם זה הרבה, אך יש שימצאו את הרוח הליצנית של הספר מציקה קצת בסופו של דבר. יש לספר המשכים שקיבלו המלצות (בפורום זה ממש), אך אפשר לקרוא אותו גם בפני עצמו והוא לא מאבד דבר מקסמו. אני לא קראתי אותם, לכן לא אוכל לחוות עליהם דיעה. לסיום - הציטוט שהופיע בחתימה של מישהי, ששיכנע אותי לקרוא את הספר: "קראתי לו "לויוש". הוא קרא לי "אמא". אימנתי אותו. הוא נשך אותי. לאט, לאורך החודשים הבאים, פיתחתי חסינות לרעל שלו. לאט עוד יותר, במשך שנים, פיתחתי חסינות חלקית לחוש ההומור שלו."
