רון בן ישי על כשלי צה"ל
הסכמתי עם הדברים הבאים: מחוייבת בחינה וניסוח מחדש של האמנה החברתית הלא-כתובה הקיימת בין הציבור בישראל לצבאו. צריך לבחון מחדש את הנורמה המעוותת שנוצרה בשנים האחרונות, לפיה "חיי ילדינו" (קרי: החיילים בשדה הקרב) יקרים יותר מחיי האזרחים שעליהם הם אמורים להגן. חלק גדול מהכשלים בלבנון, בעיקר של דרג מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא, נבע מהחשש לאבידות בלחימה. כתוצאה מכך הוטלו ובוטלו ושוב הוטלו משימות על הכוחות בשטח, באופן שגרם ליותר נפגעים ואבידות, מאשר במצב בו המשימה המקורית הייתה מתבצעת במהירות ובנחישות ועם היקף הכוחות המתאים. מתרפסים מול המשפחות והתקשורת צריך גם לבחון עד כמה מוצדקת החדירה של משפחות החיילים והתקשורת לעשייה הצבאית, ועד כמה היא מסרסת את כושר ההחלטה והביצוע של המפקדים - מה שנותן אותותיו אחר-כך גם בשדה הקרב. האם באמת מוצדק שהורים יטלפנו למג"ד וינסו להכתיב לו כיצד לטפל בעבירה משמעתית של בנם, לעתים אף באיום מרומז שיפנו לחבר-כנסת ממיודעיהם? או שינסו להפעיל לחץ על מח"ט באמצעות התקשורת, כדי שיפטור מעונש חיילי פלוגה שערקו וזנחו את משמרתם? האם באמת מוצדק שמשפחות שכולות יטרטרו עד אין קץ את הצבא בתחקירים יזומים על-ידן של תאונות אימונים ומבצעים, שלרוב אינם מניבים מידע חדש, והאם מוצדק מצידן לדרוש שקידומו של מפקד ייעצר גם אם לא הוכחה אחריותו הישירה למות הבן? היחס הסלחני והמעודד של החברה שלנו לתופעות אלו גורם לחלק ניכר מהמפקדים להתרפס בפני המשפחות והתקשורת, ולאבד את הכושר לקבל החלטות ענייניות. ועוד תהיות: האם מוצדק שהרמטכ"ל והמפקדים הבכירים, בשל סולם הערכים הישראלי והתקינות הפוליטית, ילכו בעיצומה של מלחמה לבקר משפחות שכולות ויתראיינו ללא הפסק בתקשורת, במקום להקדיש את כל מרצם וזמנם לניהול הלחימה והקרבות המתנהלים באותה שעה ממש? ועדיין לא דיברנו על הפוליטיזציה של הצבא ועל הקשר הלא-בריא שבין קידומם של קצינים לבין קשריהם עם פוליטיקאים ועיתונאים. על שאלות אלה ואחרות חייבים החברה והצבא בישראל תשובה לעצמם, ולכן גם על ועדת וינוגרד להידרש לנושא. אם לא ייעשה כן, עלולים הכשלים של לבנון לחזור על עצמם גם במלחמה הבאה.
הסכמתי עם הדברים הבאים: מחוייבת בחינה וניסוח מחדש של האמנה החברתית הלא-כתובה הקיימת בין הציבור בישראל לצבאו. צריך לבחון מחדש את הנורמה המעוותת שנוצרה בשנים האחרונות, לפיה "חיי ילדינו" (קרי: החיילים בשדה הקרב) יקרים יותר מחיי האזרחים שעליהם הם אמורים להגן. חלק גדול מהכשלים בלבנון, בעיקר של דרג מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא, נבע מהחשש לאבידות בלחימה. כתוצאה מכך הוטלו ובוטלו ושוב הוטלו משימות על הכוחות בשטח, באופן שגרם ליותר נפגעים ואבידות, מאשר במצב בו המשימה המקורית הייתה מתבצעת במהירות ובנחישות ועם היקף הכוחות המתאים. מתרפסים מול המשפחות והתקשורת צריך גם לבחון עד כמה מוצדקת החדירה של משפחות החיילים והתקשורת לעשייה הצבאית, ועד כמה היא מסרסת את כושר ההחלטה והביצוע של המפקדים - מה שנותן אותותיו אחר-כך גם בשדה הקרב. האם באמת מוצדק שהורים יטלפנו למג"ד וינסו להכתיב לו כיצד לטפל בעבירה משמעתית של בנם, לעתים אף באיום מרומז שיפנו לחבר-כנסת ממיודעיהם? או שינסו להפעיל לחץ על מח"ט באמצעות התקשורת, כדי שיפטור מעונש חיילי פלוגה שערקו וזנחו את משמרתם? האם באמת מוצדק שמשפחות שכולות יטרטרו עד אין קץ את הצבא בתחקירים יזומים על-ידן של תאונות אימונים ומבצעים, שלרוב אינם מניבים מידע חדש, והאם מוצדק מצידן לדרוש שקידומו של מפקד ייעצר גם אם לא הוכחה אחריותו הישירה למות הבן? היחס הסלחני והמעודד של החברה שלנו לתופעות אלו גורם לחלק ניכר מהמפקדים להתרפס בפני המשפחות והתקשורת, ולאבד את הכושר לקבל החלטות ענייניות. ועוד תהיות: האם מוצדק שהרמטכ"ל והמפקדים הבכירים, בשל סולם הערכים הישראלי והתקינות הפוליטית, ילכו בעיצומה של מלחמה לבקר משפחות שכולות ויתראיינו ללא הפסק בתקשורת, במקום להקדיש את כל מרצם וזמנם לניהול הלחימה והקרבות המתנהלים באותה שעה ממש? ועדיין לא דיברנו על הפוליטיזציה של הצבא ועל הקשר הלא-בריא שבין קידומם של קצינים לבין קשריהם עם פוליטיקאים ועיתונאים. על שאלות אלה ואחרות חייבים החברה והצבא בישראל תשובה לעצמם, ולכן גם על ועדת וינוגרד להידרש לנושא. אם לא ייעשה כן, עלולים הכשלים של לבנון לחזור על עצמם גם במלחמה הבאה.