רומן ידידותי?

[בחדר הפרטי שלי]

רומן ידידותי?

זה סיפור על שני אנשים שהייתה ביניהם כימיה מטורפת והם הרסו הכל..... כמה מחשבות, כמה לילות אכלתי את עצמי בניסיון להבין מה קרה? איפה זה נתקע? מתי זה נהרס? אשמח אם תביעו את דעתכם האובייקטיבית ותגאלו אותי מייסורי המחשבות.. ישבתי באולם, מחכה להצגה של תנועת הנוער שעומדת לעלות, הוא התיישב לידי והתחלנו לדבר. ידעתי את שמו, הוא גם הגיב לי פעם על משהו שאמרתי לכל החברים, נפגשנו כל יום במשך חודש, אבל לא הכרתי אותו. דיברנו גם כשההצגה עלתה, אני לא זוכרת על מה, אני רק יודעת שלמחרת הוא פתח פייסבוק בהמלצתי והוסיף אותי כחברתו הראשונה. משם לא הפסקנו לדבר. סוף סוף מישהו שמבין את השנינות שלי, שמאתגר אותי בשנינות ובחכמה שלו. מישהו שיכולתי לדבר איתו ימים ולא להתעייף... ורוב הדיבור היה באינטרנט. הוא בחור ביישן, גדול ממני בשנה, באיזה שהוא שלב תנועת הנוער הפסיקה לעניין אותו, אך הוא המשיך לבוא כדי שניפגש מדי פעם. הוא לא מאמין בדברים שהוא לא רואה, דברים שאין להם הוכחות מדעיות. הוא חכם בצורה רגילה, יחסית לאח שלו- שסיים תיכון בכיתה ח'. אחרי שנה של ידידות, התחלנו להתנדב פעם בשבוע יחד בעזרה בשיעורי בית לילדים, שעתיים בשבוע בימי שלישי.. תמיד בסוף השעתיים הוא היה מלווה אותי הביתה, היינו עומדים בחוץ חצי שעה וממשיכים לדבר.. הייתה פעם אחת שאבא שלי ראה אותנו והציע לי להביא לו שתייה, ושנשב על הנדנדה או בתוך הבית... אז הוא נשאר אצלי שלוש שעות. זה היה הערב הכי כיפי שהיה לי.. חוץ מהעובדה שאמא שלו התקשרה באמצע (אמא שלו היא המורה שלי לספורט) ולמחרת בבית הספר לא הפסיקה לחייך אליי חיוכים מלחיצים. בשנה של ההתנדבות יחד התקרבנו מאוד. הוא סיפר לי הכל , אני סיפרתי לו הכל. היו לנו כמה רגעים אינטימיים ותמיד היה בי חשש שיצא מזה משהו שהוא מעבר לידידות אז יום אחד הכרתי לו את חברה שלי. אמרתי לו שהם חייבים להכיר.. הם הכירו, וכלום לא יצא מזה, מלבד העובדה שהוא הבין שאני לא רוצה אותו באופן רומנטי. למרות שעמוק בפנים, מאוד רציתי. יום אחד הוא סיפר לי שהוא התאהב במישהי. היא במקרה בכיתה שלי. היא "היפה של השכבה" כולם מתאהבים בה כי היא יפה. הוא לא הכיר אותה כמעט, אבל הרגיש שהוא לא יכול לחיות בלעדיה! זה היה נורא פתטי בעיניי, אבל תמכתי בו כחברתו הטובה, גם כשהוא הבין שזה היה דבילי מצדו להתאהב בה. הקשר בינינו הלך והתחזק ושוב התחלתי להרגיש שזה מתקדם מדי ולא הייתי מוכנה לזה, פחדתי שזה רק מהצד שלי. סיפרתי לו על מישהו שנדלקתי עליו , נתתי שם וסיפור והכל.. הוא האמין וכנראה הבין את המסר... לקראת סוף השנה השנייה להיכרות שלנו, רבנו בפעם הראשונה.. שנינו היינו בלחץ לימודים ובמקום לדבר כל יום, דיברנו פעם בשבוע. בתקופה הזאת הבנתי איך כל דבר מזכיר לי אותו, מזכיר לי שיחה איתו, התחלתי להבין שהוא חלק מאוד גדול בחיים שלי וגם אני חלק גדול בחיים שלו. תמיד אמרו לי ששיניתי אותו, שבגללי הוא מדבר יותר, שהוא מתקרב יותר לדת, מתפלל מדי פעם, שהוא חברותי יותר.. ובתקופה הזאת הוא חסר לי מאוד וזה תסכל אותי ואותו, עד שרבנו בשיחה אחת, האגו שלו נפגע, הוא הגביר את חוסר הביטחון שלי (כי איפשהו תמיד הייתה לי הרגשה שהמקום שלי בחיים שלו הוא קטן יותר מהמקום שלי בחייו..) לא דיברנו חודש, הוא לא הגיע לבני עקיבא כל החודש הזה והתגעגעתי אליו! אז התחלתי אני את השיחה הראשונה, עקב ההיכרות שלי עם האגו שלו. בהתחלה הוא היה מאוד גועלי, אבל אחר כך הוא נרגע ודיברנו.. היה כיף לחזור לדבר איתו שוב. בסוף השיחה קיבלתי ממנו SMS : "אני שלחתי אסמס ראשון " הלכתי לישון עם חיוך. ככה במשך הזמן חזרנו לקשר טוב ויומיומי, אבל שוב, יום אחד האדישות שלו פגעה ישירות בחוסר הביטחון שלי, אמרתי לו שנמאס לי מהאדישות שלו, שאני לא יכולה יותר לנחש אם הוא שונא אותי או אוהב אותי.. הייתה לנו שיחת אינבוקס ארוכה וקשה על זה, עד שהוחלט שנמשיך לדבר על זה כשניפגש. שבוע ימים אכלתי את הלב בגעגוע לשיחה איתו בכל פעם שראיתי שהוא מחובר... ואז הוא שלח אינבוקס: "את באה ביום שלישי לטיול?" בלב שלי החסיר פעימה. אם לא הייתי באוטו, הייתי צועעעקת ! קבענו שנשב באוטובוס ביחד ונדבר על זה. וכך קרה. בטיול ישבנו יחד, דיברנו.. הייתי במצב רוח כל כך טוב, שהריב נשכח ונעלם. בהמשך הנסיעה הוא ניגן בגיטרה ואני הקשבתי מוקסמת ומאושרת (ועם בחילה, אבל זה לא קשור אליו) וכך במשך הזמן היינו חברים טובים, היינו בקשר טוב ויומיומי אבל אז הגיע יום לפני מועד הבגרות בתנ"ך, סבלתי מכאבי בטן וחום במוצאי שבת, היה חשד לאפנדיציט, הסיעו אותי למיון, הרופא שם אותי על אנטיביוטיקה ואמר לי שמחר אעבור ניתוח. כאבים, פחד, חשש, החמצת הבגרות, לראות את אבא שלי ישן על כסא על ידי, דואג.. כל זה מה שעבר עליי באותו לילה, בלי שינה ועם המון כאב. למחרת , החליטו לעשות אולטרסאונד לפני שמכניסים אותי לניתוח ובבית חולים הכל היה מאוד איטי.. החלטתי לא לומר לאף אחד על שאני שם, למרות שהייתי צריכה מישהו לדבר איתו, שיעודד אותי שלושה חברים די טובים שלי באו לבקר אותי, חצי שעה לפני הבגרות שלהם ! 6 מחברותיי הטובות ברגע שהגיעה אליהן השמועה נסעו לבית החולים עם בלונים ושוקולדים... ורק הבן אדם היחיד ששלח לי אינבוקס בלי לדעת שאני בבית חולים, הבן אדם היחיד שעניתי לו באינבוקס שאני בבית חולים, שכתבתי לו שכואב לי ואני מפחדת... רק הוא, החליט שלענות לי באינבוקס זה מספיק. הוא: "תרגישי טוב" "תראי טלוויזיה או משהו, שלא ישעמם" אני: "אבל אין פה טלוויזיה, זה בית חולים!" "לפחות אנשים באים לבקר ומתקשרים, זה כיף" ושום שיחה, שום SMS. סיפרתי לו שמשאירים אותי עוד לילה. ציפיתי שלמחרת בבוקר הוא ישלח SMS לבדוק מה המצב.. אבל הוא חיכה לערב, שהוא יגיע הביתה, ייכנס לפייסבוק וישלח לי אינבוקס "איך את מרגישה" זה כל מה שהוא עשה.. במשך יום שלם הייתי בבית חולים והוא אפילו לא התקשר בבוקר לשאול אותי מה שלומי, מה קורה.. אם אני אכנס לניתוח. כלום! אותם שלושה שהגיעו ביום הראשון, הגיעו גם ביום השני. הם הציעו לאמא שלי ללכת הביתה לנוח והם יישארו איתי.. והוא.. כלום ! הרגשתי נורא. כל השבוע שאחרי בית החולים הוא לא התחיל שיחה בפייסבוק, לא שאל איך מתקדם.. ברגע שהוא ידע שאמא חתמה על שחרור, נעלם למשך שבוע. הרגשתי שבמשך שנתיים הולכתי שולל. חשבתי שיש בינינו קשר מיוחד, האמנתי לו כשהוא אמר לי את זה. אבל זה לא היה כך. במשך החודש הראשון של הקיץ החלטתי שאני לא אומרת לו שזה הפריע לי, אלא מתנתקת ממנו לאט ובטוח. ידעתי שאם אומר לו את מה שהרגשתי, הוא ינסה להצדיק את עצמו ויהפוך את זה לוויכוח עקרוני. אז בכל פעם שהוא התחיל שיחה, לא התעניינתי יותר מדי, עניתי באדישות וציפיתי שהוא יבין את הרמז ויתרחק. אבל זה לא קרה. במשך כל החודש הזה הוא התחיל שיחות ושלח סמסים (ואפילו התקשר פעם אחת!) וליווה אותי הביתה.. ואני המשכתי באדישותי, הייתי פגועה. אחרי חודש הוא שאל אותי למה אני מוזרה. אמר שראה את כל השיחות האחרונות שלנו ומשהו בי השתנה. לא יכולתי להחזיק את זה בלב עוד, אמרתי לו את כל זה.. והוא, במקום להתנצל, נפגע. נפגע מזה שבמשך חודש שתקתי ולא אמרתי כלום. אמרתי לו שאני לא רוצה לריב איתו, אבל גם לא להיות חברה טובה שלו יותר. "אז כל כמה זמן מותר לי לכתוב לך הודעה?" ציפיתי שיתנצל, שיגיד שאני חשובה לו, שהוא לא רוצה לאבד את החברות שלנו.. אבל הוא נפגע ! המשך בתגובה..

 

[בחדר הפרטי שלי]

המשך

אז במשך הקיץ ניסיתי לדבר איתו מדי פעם, להרגיע אותו, כי לא היו בי כוחות לריב איתו.. ביקשתי ממנו שיבוא להצגה שהעלנו והוא היה שם ודיברנו אחר כך, הוא היה מבואס, אמרתי לו שגם לי זה עצוב.. לקראת סוף החופש הגדול התחלתי איתו שוב שיחה, הפעם הייתי צריכה לשאול אותו משהו חשוב. אבל לקראת סוף השיחה הוא כבר היה ממש לא נחמד, אז אמרתי לו שנמאס לי, אני מנסה להיות איתו הכי בסדר, כי עוד אכפת לי ממנו והוא מתנהג מגעיל. סיימנו את השיחה בריב. כמה ימים אחר כך הייתה ארוחת ערב בסניף, הוא הגיע ואמר שלום לכולם, אני לא עניתי לו. אני די מתחרטת על כך, כי הוא נתן לי מבט כל כך פגוע שלא יכולתי לראות.... מאז לא דיברנו במשך חודשיים, עד ערב יום כיפור, בו אמרתי לו שאני לא רוצה לריב איתו, אני רוצה דף נקי איתו, למרות הכל.. שנהיה בסדר, בלי שנאה. (כמובן שלא התכוונתי להיות חברה טובה שלו שוב, אלא רק להיות בלי שנאה וכעס) הוא ענה ושאל לשלומי ומה חדש.. וכך זה התגלגל לאינבוקס שארך שבועיים! ואז ראיתי שהוא מתחיל לענות בחוסר סבלנות, וכששאלתי אותו על כך הוא אמר: "את עונה מעצבן, אז ככה אני עונה" "מה מעצבן? אני מדברת רגיל" "את מדברת כמו פלוץ נפוח שראה יודע הכל" "לא יודעת מה אתה רוצה, ככה אני מדברת וחברה שלי מוסרת: פלוץ פלוץ אבל כולם עושים אותי" (חברה שמכירה אותו, הוא מכיר אותה. היא הייתה אצלי באותה שיחה) "חחחחח לא הייתי אומר. וכנראה זה לא מספיק טוב בשבילי" "טוב אחי" ומאז, לא החלפנו מילה בינינו. אחרי חודש, ראיתי פתאום שהוא כבר לא מחובר אף פעם, אז נכנסתי לפרופילו, וגיליתי שהוא מחק אותי. התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק, אדיר. התרגשתי כל כך, כי חשבתי שהוא כבר התקדם בחייו ושכח ממני.. אבל הוא מחק אותי ! זה חייב להראות משהו. וכשחברה שלי, שמדברת איתו מדי פעם, שאלה אותו לפשר העניין, הוא אמר שהוא לא רוצה להיכנס לי יותר לפרופיל ולראות מה חדש אצלי, שנמאס לו לראות תמונות שלי ודברים שאני מפרסמת.. הוא אמר שהוא שונא אותי, שנאה גדולה ! השיחה עליי הייתה ארוכה, וכמובן שחברתי הטובה חשפה בפניי את כל השיחה שלהם, וזה עודד אותי.. כי אומרים שהאהבה נגמרת כשהכעס הופך לאדישות והוא שונא אותי כל כך, הוא סוף סוף מוציא כלפיי רגש כלשהו, רגש חזק ! אני לא יודעת אם יבוא יום והוא יתנצל, ינסה לחזור לדבר.. או שהוא ישכח ממני ואני ממנו.. אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה מכאן, מצד אחד יותר טוב לי בלעדיו מצד שני אני מתגעגעת אליו מאוד, אל החיוכים שלו והדברים שרק הוא היה אומר ועושה, אל הקשר המיוחד שהיה לנו... אבל מה שאני רוצה לדעת, הוא שתביעו את דעתכם בעניין הזה, איפה הייתי לא בסדר? מה הייתי צריכה לעשות אחרת? מה לעשות הלאה?....

 

[Megie]

כל הדרך יקירתי..כל הדרך!

הסתרת והדחת את הרגשות האמיתיים שלך כלפיו-לא ברור למה, פחד או חוסר בטחון...אבל הדחקת אותו לפינה כי שידרת מסרים כפולים..מצד אחד קירבה מטורפת מצד שני הכרת לו חברות (כמובן שרואים שגם הוא ניסה "להחזיר" לך על זה, זה שקוף) אני חושבת שמצידו הוא פשוט ניסה להתרחק כי גם הוא מרגיש, זה ברור שהוא מאוד מרגיש..אבל בגלל שבכמה מצבים "הבהרת" שזאת רק ידידות..הוא פחד לעשות צעד שונה..עם כל הכאב, הוא פשוט התרחק. אני חושבת שבאיזשהו שלב, כשהבין שיש לו משהו אחר כלפייך.. הוא ניסה להפריד בין הרגש הרומנטי לתחושה האפלטונית ששידרת.. ובגלל זה הוא לא הגיע לבית החולים וניסה להיות קר.. כנראה שהוא לא אהב להיות שם על תקן ידיד כשהרגש חזק יותר.. אם לא היה לו איכפת, הוא לא היה מוחק אותך מהפייסבוק.. פשוט קשה לו לראות את העדכונים שלך, זה נשמע שהוא מתמודד עם כאב בכל הקשור אליך. יש פה משהו בלתי רגיל, אל תוותרי על זה..כי את עלולה מאוד להצטער על משהו שיכל להיות ענק ולהתפתח בצורה מדהימה. אני מרגישה ממך כמה את אוהבת אותו (ולא רק כידיד אלא הרבה הרבה מעבר) את פשוט קיבעת את עצמך ומנעת מעצמך להפתח רומנטית-טעות. הוא שונא אותך?! לא, הוא לא! נכון, הגבול בין שנאה לאהבה מאוד מאוד דק.. אבל השנאה שלו שונה, הוא שונא אותך מרוב אהבה, כי לא הצליח להיות איתך כמו שתמיד רצה.. כואב לו שזה נשאר קר..כואב לו שהוא לא התוודה אף פעם ותחושבת האי ודאות בהקשר אליך, רק הזיקה יותר..וזה ידוע שאי ודאות זה אחד המצבים הכי גרועים שאדם יכול להמצא בהם. נכון, אני מעלה השערות..יכול להיות שאני טועה, ויכול להיות שלו. האם שווה להסתכן כדי לאמת את דבריי?! אני בטוחה שכן.. אחרת, יש לך רק מה להפסיד. אתם קרובים, מכירים שנים, הוא לא סתם אחד שעלול לצחוק עליך או על הרגשות שלך(במידה וזה מה שמונע ממך להודות).. תיארת אותו כחכם ובוגר, בתוך תוכך את גם יודעת שיש לו רגשות כלפייך.. אז למה את מחכה?! תדברי איתו-בשיחה טלפונית/פנים מול פנים/מכתב.. כל דרך, אבל תוציאי כל מה שאת מרגישה..אחרת זה ישאר בפנים ורק יחמיר את התחושה.